"על גבעה שטופת רוחות, /לבדו,/ בלי אף אחד שיוכל להיות חבר שלו,/ גר משהו אחר" (קֵייב, קתרין (1994) [1999]. משהו אחר. אור יהודה: הוצאת הד ארצי ושבא. איורים: כריס רידל).

במלים אלו נפתח הספר: "משהו אחר" המגולל את סיפורו של "משהו אחר", יצור ש"ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כולם" (שם). הספר מתאר בפנינו את ניסיונותיו של משהו אחר להתחבר ולהשתייך, את הדחייה שסופג מן החברה, את האופן שהוא מפנים את הדחייה החברתית ונוקט גם הוא באופן פעולה זהה כלפי "מישהו" – יצור שנראה לו "בכלל לא כמוני" – ואת החברוּת המיוחדת שהוא מצליח לבסוף ליצור עם "מישהו".

   מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים "משהו אחר"? מי מאיתנו לא חווה תחושות של חוסר שייכות לקבוצה? מי מאיתנו לא נדחה או לא דחה? – הספר פוגש אותנו באזורים הנפשיים האלו: של הצורך להשתייך, של הצורך בקבלה, חברות ואהבה, של הקושי להתיידד והקושי לקבל את מי ששונים מאיתנו ואת התקווה שאלו בכל זאת אפשריים.

   עבור ילדים נושאי השייכות והחברות, המיקום בהיררכיה החברתית, קבלה ודחייה – הם נושאים המהווים נדבך מרכזי בעיסוק שלהם, בתחושת ה- well being שלהם בבית הספר ובמסגרות חברתיות וכן באופן שבו הם בונים לעצמם את הדימוי העצמי שלהם.

קבוצות רגשיות של ילדים עוסקות, לפיכך, פעמים רבות במיומנויות חברתיות, בדרכים ליצירת קשרים חברתיים, בעיבוד רגשות ובאופן שהילדים מְתָקשרים את רגשותיהם ואת הצרכים הרגשיים שלהם אל החוץ באופן שגם מיטיב איתם וגם מתקבל בקבוצה באופן שניתן להקשיב לו. אולם לעתים דיבור ישיר על מצבים רגשיים ועל סיטואציות חברתיות שונות יכול להיות מאיים מדי עבור ילדים: הם עלולים לחוש חשופים מדי בדיבור כזה ונטולי הגנות.

השפה הטבעית לילדים היא שפת המשחק והיצירה. כאן מגיעים לעזרתנו, המטפלים, אמצעים עקיפים בשיח עם ילדים – כמו למשל עבודה עם סיפור.

בשיח באמצעות סיפורים – הקרובים למצבים הרגשיים שחווים הילדים –  הם יכולים להביא את עולמם הפנימי באופן מעמיק ובה בעת תוך תחושת ביטחון ושמירה: הסיפור, לכאורה, מספר על "מישהו אחר", לא עלי. באופן זה, יכולים הילדים לדבר באמצעות הסיפור באופן השלכתי: הם מדברים על הדמויות בסיפור ואליהן ובאופן זה בעצם מדברים על עצמם ועל עולמם הפנימי.

כיצד נעשית העבודה באמצעות סיפור? – בואו ניקח לדוגמא את הסיפור שהבאתי כאן: "משהו אחר". נניח שאנחנו עובדים עם קבוצת ילדים שבתוכה ישנם ילדים החווים דחייה וילדים שהם אלו המדירים את הילדים האחרים (כמובן גם שילד אחד יכול להיות במצבים מסוימים דחוי ובמצבים אחרים – לדחות ילדים אחרים). הילדים החווים דחייה עשויים להזדהות עם דמותו של "משהו אחר" בסיפור, ואלו המדירים – עשויים להזדהות עם הדמויות בסיפור שלא מקבלות אותו ("מצטערים. אתה לא משלנו. /אתה לא כמונו./ אתה משהו אחר"). מטרתנו היא לאפשר לילדים החווים דחייה את הבעת רגשותיהם וכן מציאת דרכי התמודדות עם המצב, ועבור הילדים המדירים – לעורר הזדהות עם הדמות החווה דחייה ובאמצעות כך לעורר בקרבם אמפתיה כלפיה, מה שיאפשר להם התבוננות על התנהגותם המדירה ותהליך של שינויה. אם כך, הדמות שבאמצעותה נרצה לעבוד היא דמותו של "משהו אחר" – הילדים הדחויים יחושו ממילא הזדהות עמה, ובקרב הילדים המספקים חוויה של דחייה – נרצה לעורר הזדהות עמה על מנת להפעיל תהליך של אמפתיה.

כיצד אפשר לעשות זאת? – בחלקו הראשון של הסיפור מתוארת דמותו של "משהו אחר" המנסה להשתלב אך נדחית על-ידי האחרים: "כשהיה מנסה לשבת איתם/ לטייל איתם,/ או להצטרף למשחקים שלהם,/ הם תמיד אמרו: "מצטערים. אתה לא משלנו./ אתה לא כמונו. אתה משהו אחר.// משהו אחר עשה כמיטב יכולתו/ כדי להיות כמו האחרים./ הוא חייך ואמר "הַי!, בדיוק כמו שהם עשו./ הוא צייר ציורים./ הוא שיחק את המשחקים שהלם, כשהם הרשו לו. / הוא הביא את ארוחת-העשר שלו בשקית, בדיוק כמו כולם. אבל זה לא עזר (…) "אתה לא שייך לפה", הם אמרו. "אתה לא כמונו. אתה משהו אחר." משהו אחר הלך הביתה" (שם). לאחר שחוזר "משהו אחר" לביתו אפשר לומר לילדים כך: "משהו אחר ניסה להשתלב ולהיות חֶלק, אבל לא קיבלו אותו למשחק. הוא כותב ביומן שלו את תחושותיו ומחשבותיו.  מה הוא כותב?" – ולבקש מהם לכתוב בשמו. הבקשה הזאת לכתיבה בשמה של הדמות הדחויה תאפשר לילדים החווים דחייה "לאוורר את רגשותיהם", ולילדים המספקים חוויה של דחייה – לשים את עצמם בנעליו של מי שמודר מן הקבוצה ובאמצעות כך – לפתח רגשות של חמלה כלפיו. אם היינו שואלים את הילדים "כיצד הרגיש משהו אחר?" סביר להניח שהיו עונים תשובות קצרות תוויתיוֹת: "עצוב", "מבואס", "לא כיף לו". לעומת זאת, בקשה לכתוב את רגשותיו ומחשבותיו ביומן – שהיא למעשה בקשה לדבר בשמו – מאפשרת הבעה רחבה ועמוקה יותר של מנעד חוויות רגשיות.

ניתן גם לבקש מהילדים לדבר אל הדמויות המדירות את "משהו אחר" – "מה אתם רוצים לומר להם"?" – באופן זה, מדברים הילדים ישירות אל החלקים המדירים בתוכם, ואלו שחווים את הדחייה – מוצאים דרך לדבר אל הדמויות המדירות בסיפור באופן שאולי לא מתאפשר להם במציאות.

אפשר גם לבקש מן הילדים להציע ל"משהו אחר" דרכי התמודדות: "מה יכול "משהו אחר" לעשות כשהאחרים לא מקבלים אותו לחברתם? – הוא ניסה בכל כוחו להתקבל ואחר כך הלך הביתה. האם יש עוד דברים שהוא יכול לעשות?" – באופן זה יכולים הילדים לפתח דרכי התמודדות עם סיטואציה חברתית של הדרה.

אנחנו יכולים לראות שבכל השאלות שהדגמתי לעיל הדיבור נעשה באמצעות הסיפור, דרך הדמויות. הדיבור איננו דיבור ישיר אל הילדים (כמו למשל השאלה: "האם גם לך קרה משהו דומה?"), שכן דיבור זה הוא חושף מדי. מאידך, הדיבור גם איננו על הסיפור (שאלות כגון: "למה הילדים לא קיבלו את משהו אחר?", "למה משהו אחר היה עצוב?"), שהוא דיבור חיצוני ומרחיק. הדיבור הוא "דיבור אֶת" – בשמן של הדמויות בסיפור ואל הדמויות בסיפור – דיבור שעושה שימוש בסיפור כמצע לדיאלוג, שבאמצעותו יכולים הילדים לדבר את פנים נפשם.

הביבליותרפיה – טיפול רגשי באמצעות ספרות – מתבססת על תיאוריות ספרותיות הרואות בטקסט הספרותי בן-שיח לדיאלוג: אנחנו משוחחים עם הטקסט ובאמצעות כך מבטאים חלקים בנפשנו ומגלים חלקים בנפשנו. בכל פעם ששיר או סיפור נוגע בנו ומעורר בנו עניין זה משום האופן שהוא פוגש את עולמנו הפנימי: ההזדהות שלנו עם הדמויות, האופן שבו הטקסט מעורר בנו תקווה, מאפשר לנו לראות זוויות שונות באירועי חיים שונים ופרספקטיבות חדשות, מאפשר לנו למצוא את עצמנו בתוכו.

   מזה שלוש שנים אני מנחה דרך מחלקת הרווחה של מועצת גן-רווה קבוצות רגשיות  באמצעות ביבליותרפיה לילדים בכיתות ב'-ג', ביוזמתה של העובדת הסוציאלית גב' פלורה לוי. את הילדים מפנה לקבוצה יועצת בית הספר, ובתחילת השנה מתקיימת פגישת הכרות (אינטייק) עם כל אחד מהורי הילדים שנוכחות בה גב' פלורה לוי ואני. לפי דברי ההורים והתרשמות צוות בית-הספר, נקבעת מטרה טיפולית עבור כל אחד מן הילדים בקבוצה. בהמשך השנה אנחנו מקיימות מפגש נוסף עם כל אחד מן ההורים, ובסיום השנה – פגישה משותפת של קבוצת הילדים עם הוריהם.

במרכזו של כל מפגש קבוצתי עם הילדים עומד סיפור שאני מביאה שבאמצעותו מתנהל השיח סביב נושאים הקשורים בסיטואציות חברתיות, בכוחות ואמונה בעצמי, בשאיפות וחלומות ובהתמודדות של הילדים עם משימות הניצבות בפניהם בבית הספר ובחייהם החברתיים. לעתים אני משלבת גם פעילות יצירה הקשורה לסיפור, שבאמצעותה מביעים הילדים את התכנים הרגשיים המעסיקים אותם הקשורים לסיפור. בתחילת השנה בוחרים הילדים שם לקבוצתם, ובאחת הקבוצות אף הציעו הילדים שבכל מפגש יביא ילד אחר ממתק לכל הקבוצה, והם מקפידים לקיים את הנוהג הזה, התורם לתחושת השייכות והשותפות שלהם בקבוצה.

הסיפור "משהו אחר" מסתיים בכך ש"משהו אחר" ו"מישהו" מתחברים. האיור החותם את הסיפור הוא כזה שבו נראים היצורים "משהו אחר" ו"מישהו" ישובים על כורסא וביניהם יושב ילד (שמאויר כילד ולא כיצור). הטקסט המלווה את התמונה וחותם את הסיפור הוא: "וכשבא אליהם מישהו, שנראה להם באמת-באמת מוזר, הם אפילו לא העלו על הדעת להגיד לו שהוא לא כמוהם או שהוא לא שייך או שהוא לא מהסוג שלהם. הם רק זזו קצת ופינו גם לו מקום."

                                                                                                                              (איור: כריס רידל, מתוך הספר: "משהו אחר").

 וכך, יוצאת נינה לרחוב ולא שועה לקריאותיה של אמה לעצור. היא פונה לעוברים ושבים אקראיים – נערה שחולפת ברחוב, איש שסוחב שתי מזוודות, שתי נשים שאולי הן סבתות של מישהו –  ושואלת אותם אִם הם אוהבים אותה. הנערה עונה: "בטח, מתוקה." אבל נינה מרגישה, ככל הנראה, את הכלליוּת שבתשובה הזאת ואומרת: "אני לא מתוקה, אני נינה". כלומר, האהבה שנינה מבקשת היא אהבה ספציפית, ייחודית, אמיתית, הממוענת רק עבורה, עבור נינה, ולא לכל ילדה מתוקה שהיא. האיש הסוחב שתי מזוודות עונה לשאלתה במלים: "אני ממהר" וממשיך ללכת. לכל אחד, כנראה, המטען והמשא שהוא נושא אִתו. שתי הנשים שיושבות בגינה מגיבות לשאלתה כך: "מה קרה?" שואלת האשה עם הכובע. "מסכנה, אולי היא ילדה לא אהובה", אומרת האשה עם המקל. "נכון," אומרת נינה, "אמא חושבת ששושי היא בן אדם ונותנת לה לשבת על הברכים שלה." שתי הנשים מציעות לנינה שוקולד ולוקחות אותה לבית שלהן. בבית אין "לא ילדים ולא כלבים", וכששתי הנשים מציעות לה חפיסת שוקולד שלמה, אומרת נינה: "כל-כך הרבה? אמא שלי לא מרשה. שלום!" והולכת משם. נינה לא נעתרת לחפיסת השוקולד, כמו יודעת שאהבה אינה נמדדת בחומריוּת ובכמות הממתקים שמציעים לה. וזה גם הרגע שבו היא נזכרת באמא שלה, כמו יודעת שהאהבה האמיתית ממתינה לה בבית. הסיפור ממשיך בכך שנינה מאבדת את דרכה: "מדרך אחת יוצאות עוד שתי דרכים ונינה לא יודעת באיזו מהן לבחור". "ילדה", פונה לעברה נהג שעוצר ברמזור, "למה את מסתובבת לבדך, את קטנה! איפה אמא שלךְ?". בשיטוטיה של נינה אמה למעשה מוזכרת פעמיים: פעם אחת היא נזכרת בה בעצמה, כששתי הנשים מציעות לה שוקולד, ולבה מנחה אותה לפעול לפי האיסורים של אמה ("אמא שלי לא מרשה"), והפעם השניה היא אזכורה באמצעות החוץ, כשהנהג שואל "איפה אמא שלך?". זאת הנקודה שבה פוגשת הילדה בדובי שהיה הדובי שלה, המהווה מעין ייצוג פנימי המאפשר לה לשוחח עם נפשה שלה. זה קטע הכתוב באופן מכמיר לב ממש: "פתאום היא רואה מישהו תקוע על הגדר. "אני מכירה אותךָ," היא אומרת, "אתה הדובי מַכְּס שלי!". "פעם הייתי." – עונה לה הדובי. "למה הפסקתָּ?", שואלת אותו נינה. "כשנשארתי בלי אוזן מישהו חשב שאני מיותר. אבל זה לא היה נכון, כי נשארה לי עוד אוזן". "אתה שומע מה שאני אומרת לך?", "רק באוזן שנשארה". "דובי מכס, אתה יודע את הדרך לבית שלי?" בטח. מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה". "אתה יכול להראות לי?" "רק אם תקחי אותי אתָךְ".

נינה לא נעזבה, היא עזבה כי הרגישה שהיא מיותרת. לעומתה, הדובי אכן נעזב על ידה, כי נינה חשבה שהוא מיותר. כשהדובי אומר "אבל זה לא נכון" (אני לא מיותר) הוא למעשה כמו אומר גם לנינה: "המחשבות שלך לא נכונות, את לא מיותרת" וגם מבקש את אהבתה כפי שהיא מבקשת את אהבתה של אמה. המשפט שאומר הדובי "מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה" הוא משפט מכמיר לב וכואב. מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה ותמיד כמֵה לשוב בה, להיות מחובק ונאהב שוב, כפי שהתבטא בשאלתה הישירה והחשופה של נינה לעוברים ולשבים: "אתם אוהבים אותי?". הדובי מבקש לחזור הביתה ומתנֶה את הדרכתו לגבי הדרך הביתה בכך שנינה תיקח אותו איתה.

הדובי ונינה הולכים כשפתאום הם רואים את אמא רצה: "נינה! נינה!". נינה אומרת לאמא: "תראי את מי מצאתי!", ואמא אומרת בפנים כעוסות: "אלף פעמים אמרתי לך לא ללכת לכביש". נינה נותנת יד לאמא שלה ושואלת אותה: "אמא, את אוהבת אותי?" "בטח," אמא אומרת, "עד אין סוף".

התמונה החותמת את הספר היא זו שבה אמא ונינה הולכות הביתה יד ביד, כשנינה חובקת את דובי מכְּס.

ה"בטח" שאומרת אמא לנינה שונה כל-כך מה"בטח, מתוקה", שעונה לה הנערה. "הבטח" של הנערה הוא בלתי אישי מאחר שאינה מכירה כלל את נינה, הוא נאמר מן הפה ולחוץ כנראה כדי להרגיע את נינה. לעומת זאת, "הבטח" של אמא מלווה בהבטחה ובאישור: "עד אין סוף". דמותה של האֵם בסיפור היא דמות אוהבת ודואגת. היא דואגת לנינה שיוצאת מן הבית, קוראת אחריה לשוב ויוצאת לחפשה. היא גוערת בה על שהולכת לכביש, מתוך דאגתה ושמירתה עליה. בניגוד לסיפור אחר של נורית זרחי "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי- מי כבר בעולם כולו יצליח בזה" – ששם דמות האם מביעה אהבה מותנית ומבקשת כל העת מילדתה להשתנות כדי שתהיה מותאמת לרצונותיה שלה – בסיפור הזה ברור כי אהבתה של האֵם קיימת ונוכחת ללא תנאים, ורק הילדה היא זו שמפחדת שאמא לא אוהבת אותה, וזאת משום שמעניקה תשומת לב לכלבה ואוסרת על הילדה לזרוק עליה קוביות.

הסיפור מבטא באופן אותנטי ורגיש את הדאגה שלעתים מנקרת בלבו של כל ילד כאשר כועסים עליו וכאשר מעניקים תשומת לב לאחר/ת בסביבתו, הדאגה שלא אוהבים אותו. פנייתה של נינה לזרים עם השאלה התמה, החשופה והנזקקת: "את/ה אוהב/ת אותי?" מנכיחה את הדאגה הזאת ואת הצורך של נינה – ושל כל ילד – באישור לכך שאוהבים אותו, באמירה הנשנית שכן, אוהבים אותו, אוהבים אותו עד אין סוף.

דרך דמותו של דובי מכְּס משורטט הכאב החשוף, הגולמי, של מי שמרגיש מיותר, זנוח ובלתי נחוץ, ואת הכמיהה והמאמץ שלו – של כולנו – להרגיש נחוצים, אהובים, ראויים: "נשארה לי עוד אוזן", הוא אומר לנינה, כמו להראות שהוא ראוי. במשפט שהוא אומר לנינה "מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה" גלומים הכאב והשבר העומדים בבסיסה של הדרך הלאה מן הבית של מי שנעזב, הבית אשר נשבר בתוכו, וגלומה הכמיהה לזכות לתיקון, לשיבה, למסלול חזרה בדרך הביתה כשאתה חבוק ואהוב, כפי שחבוק דובי מכס בזרוע אחת של נינה, כשזרועהּ השניה נתונה בידה של אמא.

השאלה שמפנה נינה לאמא בסיום הסיפור: "את אוהבת אותי?" היא למעשה השאלה שרצתה לשאול אותה כבר בהתחלה, כשיצאה מן הבית בכעס, והפנתה את השאלה הזאת לעוברים ושבים. בסיום הסיפור היא מפנה את השאלה הזאת לאמא, כשבעצם בתוך לבה – כך אני מאמינה – היא יודעת את התשובה, היא יודעת שכן, אבל זקוקה לאישור, זקוקה לשמוע אותו מאמא: בטח, אני אוהבת אותך. עד אין סוף.

הספר מספר לנו, אם כך, על הפחד – גם של ילדים אהובים – שאולי לא אוהבים אותם (בשעת כעס, ריב, כאשר מעניקים תשומת לב לאחר/ת), ועל הצורך שלהם לשמוע –  גם במילים – שאוהבים אותם עד אין סוף, ועד הירח ועד השמיים ובחזרה. על הצורך של כולנו מספר הספר הזה, להיות אהובים ולשמוע שאנחנו אהובים, כדי שנדע את הדרך הביתה, אל הבית שבלב, וכדי שנוכל לרצות להישאר –  לא לברוח –  אלא לעשות בית שיבָּנה מתוך אמונה בקיומה של אהבה, אהבת תמיד, חובקת ובלתי מותנית, עד אין סוף.

*

ובכן… ברור לנו שהילדה המדוברת לא היתה ילדה מאושרת. היא היתה ילדה עם דרך- ארץ, שלא גורמת דאגה, חושבת, מתחשבת, מאוזנת, אחראית. קלה לשינויים. לא קלקלה ולא בכתה. ילדה טובה, מה שקוראים. אבל מאושרת? אמא שלה מסמנת את זה כאושר. רוצה לחשוב שהיתה מאושרת. לא חסר לה דבר. אחרת למה היתה טובה כל כך, צייתנית כל כך? ודאי היא היתה מאושרת. טוב, היא מודה, אולי לא הכרתי אותה. האמירה הזאת – יש בה כנות מכאיבה. הודאה. סדק במסכת האושר. אולי לא באמת, אולי לא הכרתי.

אבל מה קורה עכשיו שגורם לה להודות בכך שאולי לא הכירה באמת את בתה? מה גורם לה כעת לדבר? למי האמא הזאת פונה? ומאיזו סיבה? ולמה עכשיו?

אני מנסה לתאר לעצמי את הסיטואציה המורחבת של השיר הזה: יש כאן אם שהיתה בטוחה שבתה "מאושרת מאד", ופתאום היא עוצרת ומדברת, מספרת למישהו, "תאר לעצמך", היא אומרת לו, "זו ההתחלה. זה הרקע. אלו הפרטים. אלה העובדות". אז מה קרה שם שסדק את מסכת האושר? ששם מול האם מראה שאומרת לה שאולי בתה לא כל כך מאושרת? מה הבת עשתה כעת שאילץ את האם להודות שאולי היו שם דברים שלא ראתה מבעד למה שהיא כינתה אושר?

האמירה "אולי לא הכרתי אותה" מעידה על פער מכאיב בין הפנים לחוץ: כלפי חוץ הילדה היא "ילדה למופת", ביטוי שמורים נוהגים להשתמש בו לא פעם, אבל מה זה מעיד על הפנים? האם זה מעיד שגם הפנים הוא "למופת"? סדור, מחויך, מאורגן, שלם? – ברוב המקרים כנראה שלא. ברוב המקרים מופתיות שכזאת כלפי חוץ מעידה על רצון לְרַצות, מתוך איזו הבנה עמוקה כנראה שזאת הדרך היחידה לזכות לאישור, להיות נאהבת. זאת הדרך לתרום לאושרה של האֵם, אבל הילדה עצמה – האם היא מאושרת? בכלל לא בטוח.

השורות: "למרות שאני אמא שלה/ ולמרות שהיא היתה, תמיד,/ הבת הקטנה שלי" – לא יכולות שלא להדהד את השורות המוכרות של רביקוביץ משירה על אביה שנהרג בתאונה כשהיתה בת 6: "והוא אינו מדבר לי מילת אהבה אחת/ למרות שהיה בשכבר הימים אבא שלי/ ולמרות שאני הייתי הבת הבכורה שלו/ הוא אינו יכול לדבר לי מילת אהבה אחת".

הקישור הזה מהדהד גם את חוסר האפשרות לדבר "מילת אהבה אחת" וגם את המוות: במובן כלשהו הבת היתה מתה עבור אמה, שלא הכירה את פנימיותה באמת אלא היתה עדה רק להתנהגות החיצונית המרצה וה"טובה", וגם האם – או תפקידה האמהי –  היו מתים עבור הבת במובן זה שהאם לא הכירה אותה באמת, לא היתה יכולה להדהד לה את פנימיותה ולאפשר לה תחושה של אישור על היותה מי שהיא וקבלתה. ואם לא הכירה אותה באמת – כיצד אהבה אותה? רק את הדברים שאתה מאלף – שאתה קושר איתם קשר – אתה יכול להכיר, אמר השועל לנסיך הקטן.

אני חושבת על ה"ילדים הטובים" בבית הספר, אלו שהמורים אוהבים לאהוב. "תסתכלו על ר', תקחו דוגמא ממנה. כל הכבוד, ר'!". ור' מגבירה את טווח ההתנהגויות הזוכות לחיזוק ותוך כך מנמיכה את הווליום של הקולות הפנימיים שלה, של הרצונות, התשוקות, החלומות.

וככה היא גדלה. לעתים ממשיכה ככה כל חייה: מסיימת תיכון בהצטיינות, מתגייסת לצה"ל, נרשמת לאוניברסיטה ללמוד ראיית חשבון או עריכת דין או הנדסה, מכירה את הבחור הנכון, מתחתנת, מביאה ילד אחד ושניים ושלושה, מבשלת מעולה, מארחת בסופי שבוע, משלבת בין קריירה לבית, והילדים מקסימים ומוכשרים ומוצלחים כמובן. אשה מאושרת מאד. אבל לפעמים משהו באושר הזה נסדק. ר' נתקלת בכל מיני נשים: היא פוגשת תסריטאית שכותבת סדרות וסרטים, עובדת מהבית, כותבת בלילות; גם אני תמיד רציתי לכתוב, היא חושבת, אבל מי יכול לחיות מכתיבה, ונזכרת בסיפורים שכתבה והטמינה במגירה; היא פוגשת אשה בגילה, רווקה, ללא ילדים – מבחירה, פסיכולוגית שנוסעת לכתוב את הדוקטורט שלה בניו יורק; כמה בא לי לנסוע, לחודש או לשנה, היא חושבת, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, בלי להרגיש אשמה שלא לוקחת את הילדים, בלי לקחת אותם ולשמוע כל הזמן: אמא,אמא,אמא.; היא פוגשת זוג נשים שחיות ביחד ויש ביניהן חיבור מדויק ותשוקה ואהבה חזקה, היא נזכרת בס' החברה הכי טובה שלה מהתיכון, היה ביניהן חיבור כזה, בדיוק כזה, וס' רצתה, והיא – רצתה גם, אבל פחדה נורא, ומה פתאום, ואני בכלל לא, ומצאה חבר מהר מהר, וס' נעלבה והתרחקה, ואין לה מושג מה קורה איתה היום, ס' שהיה לה מקום כל כך ייחודי בתוך הלב שלה. והמחשבות האלו באות והולכות, בעיקר הולכות, היא מסיטה אותן, מעיפה אותן, יש עבודה, ויש ילדים, ויש את בעלה, היא אוהבת אותו סך הכל והוא אותה, וההורים שלו וההורים שלה, למי יש זמן לחשוב בכלל. אבל לפעמים המחשבות מנקרות ומנקרות והיא אומרת לעצמה: אולי. אולי אני אחשוב קצת, אולי אברר קצת, מי אני, מה אני רוצה. והיא הולכת לטיפול. כל מיני מחשבות, היא אומרת למטפלת שלה בפגישה הראשונה. החיים שלי היו ברורים כל כך עד עכשיו, מסודרים, ופתאום התחלתי לשאול את עצמי שאלות, אבל אני לא רוצה לשנות כלום, שיהיה לך ברור: כלום. סך הכל אני ממש בסדר. רק סתם קצת מן אי שקט כזה, משהו מנקר, בקטנה, סך הכל החיים שלי ממש טובים. ממש. נהדרים אפילו. אפשר אפילו לומר שאני מאושרת. כן, בהחלט מאושרת, מאושרת מאד.

בטיפול המטפלת שלה מחכה הרבה, ממתינה, נושמת איתה. מאפשרת לה לגלות לאט לאט את הסדקים שבאושר הזה. מאפשרת לה לשאול את השאלות: מי היא, מה היא רוצה, מה היא חלמה כשהיתה ילדה, אם היא זוכרת, פעם, מזמן, עוד לפני שאמא שלה אמרה לה: כל הכבוד שאת שומרת ככה על הצעצועים! כל הכבוד שאת לא בוכה! ילדה בוגרת; עוד לפני שהגננת, עוד לפני שהמורה, עוד לפני התכניות בטלויזיה שמסלילות אותה: תהיי טובה תהיי טובה תהיי טובה! תצטייני ותבשלי ותלמדי ותתחתני ותלדי ותחתלי ותחייכי ותחייכי! ותשימי קצת איפור, למה ככה, בלי צבע, ותרזי קצת ותשחי קצת, לא יזיק לך לגזרה. עוד לפני כל זה. היא לא זוכרת, ברור שהיא לא זוכרת. מתי היה הלפני הזה? אולי כשהיתה עוברית? אבל גם אז הלא ציפו ממנה, להכל ציפו ממנה, גילום עוברי של תקוות ושאיפות וחלומות, כל החלומות של ההורים שלה, אלו שהגשימו ואלו שלא, ושרצו שהיא תגשים להם. ושתהיה מאושרת. הכי חשוב שתהיה מאושרת. מאושרת מאד.

המטפלת שלה מאפשרת לה לִרְצוֹת. להביע משאלות שלא העזה. לגעת בהן. בהתחלה קצת, היא נוגעת ונבהלת, נוגעת ומזיזה את היד, זה חם מדי, מבהיל מדי, שורף. בהמשך מתקרבת, לאט. מושיטה את היד עוד. אוחזת בהם בידיה, ברצונות שלה, במשאלות שלה, בתשוקות שלה. יש מחיר למימושם, היא יודעת. מה המחיר? האם היא מוכנה לשלם? ומה יתפרק לה בדרך?

ערב. הילדים ישנים. בעלה בחו"ל בנסיעת עבודה. היא משתרעת על השטיח בסלון. נזכרת בתמונה ההיא שנמצאת באלבום של אמה. היא בת שנה שם, שוכבת על שטיחון עם מעוינים שאמה פרשה בגינה. על השטיח לידה הרצועה של הכלב. הכלב שכל כך אהבה. הוא לא בפריים של התמונה. מתרוצץ חופשי בדשא. והיא – רצועת הכלב פרושה לידה. רצועת כלב מכאן ורצועת כלב מכאן. וכבשים בני שנה מתרוצצים בכל פינה. וגם היא – הלכה עם העדר. מבלי לדעת בכלל שהיא הולכת איתו. מבלי לדעת שיש עדר. הכל היה נראה לה טבעי כל כך. כאילו באמת מדובר פה ברצונות שלה. לא היה שום פקפוק. לא ידעה שאפשר אחרת. היא משעינה את הראש לאחור. ראשה נתקל במשהו קשה, היא מזיזה את הראש לבדוק, נתקלת בספר של הילד: "צמריקו"·. מצחיק שהוא הרגיש לי קשה, היא חושבת, הלא זה ספר רך כל כך, צמרי. צמריקו שבמקום לעמוד עם הטלאים משתולל עם הכלבים, שלא מסכים שיגזזו לו את הצמר, שאוהב לנסות דברים חדשים, שאורג לעצמו את התסרוקת. ואמא ואבא שלו – עם כל פעולה כזאת מורטים לעצמם את הצמר מרוב דאגה, וסבא שלו אומר: "אין מה לדאוג". עד שאמא ואבא אומרים לו: "חמוד, אתה חיב ללכת עם העדר. זה מה שאנחנו הכבשים עושים. מעתה והלאה… תשאר עם העדר כמו כולם. תגזור את הצמר כמו כולם. תסרוק את הצמר כמו כולם…", ועוד ועוד "כמו כולם" שכאלה. צמריקו מבין שעליו ללכת עם העדר, אבל הוא מוצא דך יצירתית מאד לעשות את זה והופך את העדר להיות כמותו. הוא מלמד את הכבשים לרוץ עם הכלבים, לתת לצמר שלהם לצמוח, לסרוק את הצמר שלהם בעצמם, לארוג לעצמם תסרוקות…

בי אין את הכוחות להמריד את כולם, היא חושבת, וגם לא את הרצון. ולהמריד נגד מה? נגד מוסכמות באשר הן? נגד עדריות? היא עייפה. ה"צריך" וה"צריך" וה"צריך" מנקר בראשה. השיר של אריק איינשטיין מהדהד בה: "צריך לקום מהמיטה/ צריך לגמור את החביתה/ צריך לצחצח שיניים…. אוף!/ צריך וצריך ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה….". בדיוק ככה, היא חושבת. המטפלת שלה מביאה לה את השיר הזה לפגישה. מאפשרת לה לבטא את כל האוף מהצריך הזה, לשאול אותה בעדינות, מבין השורות: מה את רוצה? איך אפשר לדעת, היא חושבת, שנים על גבי שנים הרצון שלה היה קבור אי שם מתחת לרצונות של אחרים, מעורבב איתם, מפולש בהם, איך אפשר לדעת. מה שלה, מה שלהם. וגם עכשיו: הרצון הקטן הזה שמתחיל לכרסם בה עכשיו – לקום, ללכת, לכתוב, לנסוע, להכיר אנשים, לגלות את עצמה – אולי גם זה לא רצון שלה? אולי גם זה מן טרנד חברתי אופנתי? איך היא יכולה לדעת מה היא באמת, מי היא?

חודשים ארוכים של טיפול, של מרחב משחק. המטפלת שלה מאפשרת לה לשחק ברצונותיה כמו בחלקי פאזל. לקחת אחד מהם בידה, לבחון את צורתו, לחוש את החלקים הזוויתיים, את החלקים החסרים, לראות לאן הוא מתאים, אם מתאים, לאן מתחבר. לאט לאט. יש לנו זמן. עד שיום אחד היא קמה ואומרת די. אני צריכה לבד, אני צריכה לבדוק, אני צריכה…. והיא מתפטרת מהעבודה, שם היא בתפקיד בכיר, מוערכת מאד, יום בהיר אחד, חוזרת הביתה, מכינה ארוחת ערב. הילדים ישנים, בעלה מכין קפה. תשמע, היא אומרת לו, התפטרתי. התפטרת ממה? הוא שואל, לא מבין. התפטרתי, היא חוזרת ומסבירה. הוא משתולל, איך ולמה, לגמרי השתגעת, מה נפל עליך ואיזה שיגעון זה עכשיו, ובשביל מה? לכתוב? תכתבי בלילה, תקומי מוקדם בבוקר ותכתבי, מה יש לך לכתוב, בשביל זה לאבד קריירה מפוארת כזאת, מה עובר עליך, הוא כועס וצועק, ומה יהיה כלכלית. אני רוצה לנסוע, אני צריכה זמן, היא אומרת, לחשוב. תן לי שבוע, שבועיים, לחשוב עם עצמי. קחי, תחשבי, תסעי, הוא אומר. היא חוזרת, מזוודה מלאה מתנות לילדים. אחרי שנרגעת ההתרגשות שלהם והחיבוקים והלילה טוב הם מתיישבים במטבח. חשבתי, היא אומרת לו, החלטתי: אני רוצה לבד. לחפש את עצמי, לגלות מי אני, מה אני רוצה, אני צריכה זמן. הקרקע נשמטת. אבל למה? הוא שואל, אני אוהב אותך, הוא אומר לה. נלך לטיפול, הוא מציע. לא, היא אומרת, אני רוצה לבד. לבדוק לבד. אני אוהבת אותך גם, היא אומרת, אבל זה לא קשור. לא קשור אליך, זאת אני (מי אני, מי אני, מי אני).

למחרת הוא מצלצל לאמא שלה. היא סיפרה לךְ? הוא שואל. מה סיפרה לי, היא לא מבינה. היא רוצה להיפרד, היא רוצה לבד, הוא כמעט בוכה, היא התפטרה מהעבודה, נראה שהיא פשוט רוצה להתפטר מהכל. להיפטר מהכל. מה, אמא שלה לא מאמינה. מצלצלת אליה: את השתגעת? מה את עושה? איזה מן ג'וק נכנס לך בראש? תיכף ומיד אני באה אליך, את לא תעשי דבר כזה, אני לא מסכימה. המלים עוברות מעל לראשה. מוכרות כל כך, אבל הפעם לא חודרות לתוכה, רחוקות, חלולות. היא שותקת, מנתקת את השיחה. אמא שלה מנסה שוב ושוב, היא לא עונה. מצלצלת אליו: תבוא אלי, היא אומרת. נראה מה עושים, נחשוב. הוא יושב מולה, המום. גם היא המומה. אבל למה, הוא שואל, איך את מסבירה את זה, למה. אין לי מושג, היא אומרת, אין לי מושג. כמו שאני אומרת, היא היתה תמיד ילדה מאושרת. מאושרת מאד. ילדה עם דרך-ארץ, שלא גורמת דאגה, ילדה חושבת, מתחשבת, מאוזנת, אחראית. תאר לעצמך, ילדה תמה ונקיה, משחקת על הארץ וכל הארץ… שרה על-ידה. היה לה לב של זהב ממש, כל-כך קלה לשינויים. מעולם לא בכתה. לא, לא נראה שהייתי חסרה לה. טוב, אז לא. למרות שאני אמא שלה ולמרות שהיא היתה, תמיד,הבת הקטנה שלי. לא יודעת, אולי לא הכרתי אותה. אבל תמיד הייתי הגונה אליה. טוב,לא כל כך קרובה, אבל היה לי אכפת מה קורה.

היא היתה כל מה שציפינו וקיוינו, אתה מבין: ילדה מאושרת. מאד.

כיצד אפשר לדייק את אותן תחושות מעורפלות, ראשוניות, גולמיות, חסרות שם?
נראה שבעזרת צירוף מלים ייחודי, חדש ורענן אפשר אולי להתקרב להבעת אותם רגשות מורכבים; צירוף שלוקח מלים מפה ומשם ומערבב אותן יחד לבלילה בעלת טעם מפתיע, צירוף מטאפורי, כזה שישנו בשירים.
"חכו נא עוד רגע, חכו נא בשקט,/ חכו בזהירות, המסך יורד./ הלילה איננו רק חושך על דרך, לפעמים הוא שירים וניגון והד", כתבה תרצה אתר בשיר "הלילה הוא שירים".
לפעמים אפשר – באמצעות מפגש עם שיר – לגעת בשירה שישנה בלילה: להתקרב בזהירות אל המקומות החשוכים – המפחידים לעתים – של הנפש, ולנסות לדבר אותם.
בביבליותרפיה הדיבור איננו רק דיבור על האזורים האלו אלא הוא גם דיבור את האזורים האלו; כלומר במקום לדבר על "חרדה" למשל – מוצאים דימוי לחרדה, מדברים בגוף ראשון מפיה של החרדה או שפונים ומדברים ישירות אליה בגוף שני. הנגיעה הזאת ב"דבר עצמו" מפוגגת אט אט את החושך שבדרך ומאפשרת להתקרב אל אותם רגשות ראשוניים וחבויים.

כשאני בוחרת טקסט עבור מטופל זהו תמיד רגע שמלווה אצלי בתחושה של חרדת קודש: האם הטקסט הזה אכן יצליח לפרוט על נימי נפשו של המטופל, לגעת באותם רבדים כמוסים? ומה אם הטקסט יעורר דברים שהמטופל לא מוכן אליהם עדיין?
בחירת טקסט לטיפול היא תמיד משימה מורכבת, שמצריכה לקיחה בחשבון של הרבה גורמים הקשורים בטקסט, בשלב שבו נמצא המטופל, בעיתוי של הבאת טקסט מסוים ועוד; אבל ישנו הרגע הזה, הקסום, שבו הטקסט נכנס אל החדר, תופס לו מקום, מתיישב, מתרווח, הדהודו נשמע בחדר; ורגע אחרי קריאת הטקסט בקול ישנו המבט: הצטלבות המבטים בין המטופל וביני, שממנה אפשר לחוש באופן ראשוני תחילה אם הטקסט התאים או לא התאים, אם הצליח לגעת ברבדיה העמוקים של הנפש.
לפעמים במבט הזה ישנן דמעות: בכי שנוגע בדברים שאין להם שמות, שלאחר המפגש עם הטקסט מרגישים אולי פחות בודדים, יכולים יותר להיאמר, להיות נדברים. רגעים כאלו הם תמיד רגעים שמרגשים אותי מאד בידיעה שהם מספקים לי שהנה נפתח ערוץ חדש ובלתי מתוייר עדיין המוביל אל מקום עדין, כמוס וראשוני שרצה להתגלות והנה – נפתח לו פתח. פעמים רבות קשה באותם רגעים לתמלל מה בדיוק נגע שם, מה זה עושה, איזו מילה נגעה במה, אבל זה בסדר: באותם רגעים אפשר להשהות את התמלול הזה, כעת הטקסט לבדו הוא שאחראי למלים.

"חכו נא עוד הרף, עצמו העיניים/ חכו עוד שנייה – זאת ולא יותר./ הלילה אינו רק חלום ושמיים,/ לפעמים הוא תפילה למחר אחר", כתבה תרצה אתר.
לעתים עצם הצלחתו של טקסט לגעת במקומות הראשוניים ביותר, לתמלל אותם, לספק להם הד – כבר מעוררת תחושה של תקווה, מעצם היותן של התחושות כעת פחות בודדות ומסוגלות להיות נדברות עם זולת.
והלילה אינו רק תפילה אחת אלא "לעתים הלילה הוא תפילות רבות", כלומר אותם "דברים" שהיו קודם חסרי שם, זוכים כעת לשמות רבים, למלים חדשות ואחרות, לריבוי. באופן הזה חלל הנפש נרחב ויכול להכיל בתוכו נקודות מבט אחרות, חדשות ומגוונות.

מתוך התקווה הזאת ומתוך המרחב החדש שמתחיל להיווצר בנפש אפשר להתחיל לדמיין "מחר אחר", להתחיל לדמיין שינוי וניגון שחולף בדרכים.
*