לפני כמה חודשים נתקלו עיני בקול קורא לאנתולוגיה חדשה – בעריכת המשוררת ריקי כהן – ששְׁמה: "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", בהתבסס על הציטוט הידוע של סימון דה בובואר. הקול הקורא קרא למשוררות ולצלמות לשלוח שירים וצילומים לאנתולוגיה בהשראת המשפט הזה. התיישבתי לכתוב. "לא נולדתי אשה, נעשיתי", היה המשפט הראשון שעלה בראשי, בגוף ראשון, ומתוכו נולד השיר שכתבתי במשך כמה ימים.

אנחנו נולדות תינוקות. גברים נולדים תינוקות. כבר אז, כידוע, מתחילה החלוקה. ורוד לבנות, כחול לבנים. שמלות, קוקיות, סרטים ובובות לבנות, מכוניות ונעלי ספורט לבנים. תהיי עדינה, מתוקה. תהיה גבר. זכורה לי פעם שחיכיתי בתור לבדיקות דם ולפני היה ילד כבן חמש-שש שבכה כשיצא מהבדיקה, מלווה באביו. "אתה גבר", אמר לו האב, "גבר לא בוכה".  מגיל חמש מחונך הילד הזה להשתיק את בכיו, להשתיק הבעות הנתפשות כמעידות על חולשה או אפילו על רגש טבעי של כאב.

ילדות, לעומת זאת, מוסללות לפסיביות, לעדינות, לרגשנות, לריצוי. לפני שנים עבדתי בגן ילדים ובחג הפורים הגעתי מחופשת לנסיך. "איזה יופי", "אמרה לי הגננת, "התחפשת לציירת", "לא, התחפשתי לנסיך", הסברתי; "נסיכה", היא תיקנה, "לא… נסיך…", התעקשתי. מיותר לציין שכל הילדות בגן התחפשו לנסיכות וכל הילדים התחפשו ללוחמים או אבירים או שאר מיני תחפושות לוחמניות. בעיניה המבולבלות של הגננת ראיתי אז את ההשתקפות של הסדר החברתי הברור כל כך, המקוטלג, שאפילו אשה המחופשת לנסיך יכולה לערער עליו.

ולתוך זה אנחנו גדלות, גם כיום. וברבות השנים שוכחות שלא נולדנו כך אלא נעשינו. שהנסיכה הלבושה במיטב שמלותיה המפוארות, התפוחות, הגנדרניות, הממתינה לנסיך שלה, היא רק תחפושת. ומי שמעזה להשיל מעליה את התחפושת הזאת – מקוטלגת כ"גברית", כאילו יש רק דרך אחת, מאד מסוימת, להיות אשה. לערעור על הסדר החברתי יש מחיר. אבל גם להישארות בתוכו: מחיר של השתקת קולות אחרים בתוך הנפש, קולות המבקשים לעצמם משהו אחר. לעתים החברה ממסכת כל כך את הקולות האלו עד שאפילו האשה או הנערה עצמה לא יכולה לשמוע את קולה שלה, לדוגמא אשה הנמצאת במערכת יחסים שבה היא מרצה את בן זוגה באופן אוטומטי ולא קשובה לצרכיה שלה ואולי אף כלל אינה מודעת להם; אשה המגלה בגיל מבוגר את משיכתה המינית לבנות מינה משום שכלל לא העלתה את האפשרות הזאת לגבי עצמה בתוך חברה המכוונת להטרו-נורמטיביות; אשה המוותרת על קריירה משמעותית ועל הגשמה מקצועית לטובת טיפול בילדים ובבית ; אשה שנישאת ומיד מביאה ילדים כי "ככה זה" מבלי לשאול את עצמה אם הרצון הוא באמת שלה ועוד.

לעתים מפגשים שונים במהלך החיים עשויים לסדוק משהו במעטפת הזאת ולחשוף את הקולות הרוחשים מתחת, המבקשים להתגלות. אלו יכולים להיות מפגשים עם טקסטים (כגון זה של סימון דה בובואר למשל או כגון הטקסטים האמיצים שלוקטו לאנתולוגיה "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה") או עם נשים אחרות שמראות שאפשר גם אחרת, שאפשר גם למצוא דרך לתת ביטוי לקול הפרטי שלך. ולעתים זה שילוב של מפגש עוצמתי הן עם נשים אחרות והן עם טקסטים, כפי שקורה בסדנאות הכתיבה לנשים שאני מנחה בשנים האחרונות. מרגש אותי מאד להיות עדה כל פעם מחדש לעוצמה שמוצאות הנשים בתוכן לגעת במשאלות כמוסות, בתשוקות, בכאבים, בקולות רדומים לעתים, להעיר ולבטא אותם במלוא צלילותם. מרגש אותי הכוח שהן מעניקות זו לזו, הכוח שהן שואבות מן הטקסטים והאופנים שבהם הן כותבות מחדש את הטקסטים שעמם הן באות בדיאלוג.

אני מרגישה שבמפגשים האלו הציפיות, המוסכמות, ה"מה יגידו" – מוּשָלים, וחומרי הנפש הראשוניים מונחים כמו אבני בניין רכות, שניתן ללוש ולעצב אותן ולבנות מחדש, לערער על מה שנתפש כמובן מאליו לכאורה, לשאול שאלות, להעז לחקור ולשאול, ולכתוב. לכתוב. לקעקע על הדף את הקול המתהווה, המאפשר לעצמו להישמע, המבקש להיות חקוק.

אני נדהמת כיצד לעתים כבר במפגש הראשון נוצרת אינטימיות בין הנשים, מרחב שמאפשר מיד לשים על השולחן ולשתף את מה שבחיי היומיום אולי פחות זוכה לשיתוף, מרחב שמאפשר להשיל תחפושות, מסכות, לגעת בבפנים.

והכתיבה. הכתבה שממקדת, שמחייבת להביט פנימה, שלא מאפשרת לברוח. אֶת השיר שלי לאנתולוגיה לקח לי כמה ימים לכתוב. כמה ימים של התבוננות פנימית, של התבוננות לאחור, של מציאת המלים שידייקו, שידייקו את הנפש שלי ואת אופן הביטוי. ואז מתרחש הקסם הזה – שאף פעם אין לי הסבר כיצד הוא קורה : אחרי הכתיבה הטקסט שאני עצמי כתבתי מגלה לי את עצמי, מספר לי מה בעצם רציתי לומר. כשקראתי את הקול הקורא לאנתולוגיה לא ידעתי מה אני מבקשת להגיד על "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", או כיצד אני עצמי נעשיתי או מה זה אומר "להיעשות אשה". אבל אחרי שכתבתי ידעתי. אחרי שכתבתי הטקסט שלי עצמו גילה לי, גילה לי את קולי שלי.

מיד אביא אותו כאן לפניכם, שתוכלו לשמוע בעצמכם את הקול, לגלות כיצד אפשר להיעשות כך, וכיצד אפשר אחרת, אבל לפני כן אני רוצה להזמין אתכן, נשים, לסדנת הכתיבה הקרובה לנשים, שתחל ב-13/10/15 ותימשך 12 מפגשים. בסדנא נפגוש טקסטים של משוררות העוסקים בנשים, נפגוש נשים כותבות אחרות, והחשוב מכל – נפגוש ונבטא את קולותינו שלנו, אלו הפנימיים, עמוקים, המבקשים להישמע ולהיכתב. הסדנא מיועדת הן לנשים מתחילות בכתיבה והן למנוסות, המבקשות להביע את קולן הכותב על טהרת וחגיגת מפגש נשי.

והנה השיר שלי, שאני קוראת בקול, כדי שאפשר יהיה לשמוע את הקול בעולם, ומתחתיו השיר כתוב – כדי שאפשר יהיה לקרוא לאט אות-אות, מילה-מילה, את אבני הבניין המרכיבות את הקול השר.

 סוכר / ליאור גרנות

לא נולדתי אשה, נעשיתי.

לתוך מציאות טרם זמנית הגחתי,

גדולה מעט מכף יד,

משקל של חבילת סוכר, אמא אמרה.

יצור קמוט, תוֵי פנים בלתי מובחנים,

צינורות לפה ולשם, אינקובטור;

לא ברור היה אִם אשרוד.

סוכר, היא סוכר הקטנה.

נלחמתי כמו גבר.

גדלתי ילדה, דמעות

היו באות בקלות, מישהו

זרק מילה, אחרת התסיסה נגדי.

הייתי יפה

(דוגמנית-צמרת, אמרה בכיתה בי"ת

המורָה לבלט, המורֶה בתיכון לא אמר

אך שאל במסיבת הסיום  בקול צרוד ולוחש:

אז… יש לך חבר? ו… מתי ניפגש?).

לבשתי שמלות:

הירוקה הארוכה עם הפרחים בצד,

הכחולה המבריקה עם הבד שנצמד,

האדומה המיני (המוכרת אמרה: מהממת! שימי אותה עם חוטיני),

וגרביונים שקופים עוטפים כף רגל נתונה בנעלֵי

עקב דקים, סירה, פלטפורמה, בובה.

וכך יצאתי למסיבה.

במשך שנים רקדתי:

עם החייל, עם הטייס, עם הצייר, עם המרצֶה, עם המתופף.

אחד שרירי וחסון, אחד מזוקן, אחד מבוגר, אחד צעיר וחמוד, בנות עשרים

יוצאות בריקוד.

קימרתי את הגוף בהתאם לצורות כפות ידיהם,  קימרתי חיוך (מיליון דולר),

עצמתי עיניים, הטיתי את הראש לאחור, הסתחררתי. נתתי להם להוביל.

איזה ריקוד זה היה.

בבקרים מצאתי את הלב שלי

מונח לצדי, גרגרֵי סוכר

נשרו ממנו עם כל פעימה, מבקשים להזכיר לי משהו, לא ידעתי

מה.

היום כשאהובתי שוכבת מתחתי

ואני באה אליה

כמו גבר,

כמו אשה,

(כמו גבר שהוא אשה, כמו אשה שהיא גבר, כמו גבר-גבר, כמו אשה-אשה,

כמו ילדה, כמו תינוקת, כמו ילד, כמו תינוק)

אני בוקעת,

נולדת מחדש

אשה בזרועותיה,

לא נעשית,

נולדת.

אצבעותיה משרטטות את תוֵי פני בקווים ברורים, שפתיה

בוזקות על עורי

גרגרים מתוקים

וגומעות.

כזה הוא בעיני השיר "שֶׁתֶן" של ריקי כהן, שפורסם בספרה המצוין "ערמה מלוכלכת בכל חדר" (הוצאת ספרא, 2013). אני מביאה כאן את השיר במלואו:

מרתקת בעיני העובדה שעל אף שהשיר הזה כתוב בגוף שלישי ולמעשה האשה המתוארת בו אינה מדברת בשיר אף לא פעם אחת – השיר הזה מצליח לבטא את קולותיהן של נשים רבות. הוא מצליח לעשות זאת באמצעות התיאור של פעולה אינטימית, חסרת שליטה, שגלומים בה לֵאוּת גופה ונשמתה של האשה, היעדר גרם של פנאי לעצמה, היותה משמשת כעובדת מפעל בסרט הנע של בית-ילדים-משפחה ומחאתו הטבעית, הספונטנית של הגוף כנגד אלו.

אני חושבת על ריבוי הפעלים שבשיר, שגורמים לכך שגם הקוראים יחושו את תחושת הדחיסות והעומס וישמעו את תקתוק השעון שאומר: מהר, מהר, קדימה, אין זמן, צאי כבר החוצה, צריך להשכיב את התינוק. הרגע העילאי של האושר, "באמבטיה, עם השתן" הוא הרגע שבו היא "לא שומעת הזדקקות" ויכולה להרף "לא להיות שייכת למישהו שרוצֶה". רק ברגע הזה ניתן לה החסד להיות עם עצמה, להיות שייכת לעצמה, להחזיר לעצמה את עצמה. אבל החסד הזה מתרחש רק לרגע, כי "אם תשלוף את הפקק, ישמעו זאת כאות ויסתערו על מפתן הדלת" ושוב יפקיעו אותה מעצמה לטובת "פס הייצור התובעני".

אני חושבת על האשה המשתינה באמבטיה, מערבבת את נוזלי גופה – נוזלי הפְּנִים – עם מי האמבטיה החיצוניים, ובעצם מאפשרת בכך הנכחה מסוימת של הפְּנים שלה, של הגוף שלה, של נוזלים היוצאים מן הפְּניִם אל החוץ, כמו מסמנת טריטוריה בעולם, אומרת: "אני כאן".

השתן היוצא ללא שליטה מנכיח עמדה ילדית ויותר מכך – תינוקית – שכמו אומרת: גם בי קיימים החלקים התינוקיים, הנזקקים; גם לי יש צרכים. אני לא רק המטפלת שלכם, גם אני רוצה שיטפלו בי. עצם ההשתנה באמבטיה והשהות בתוכה כבתוך רחם מזכירה לאשה הגדולה, האמא, המטפלת, את החלקים הנזקקים בתוכה וקוראת לה לטפל גם בהם, בילדה – או בתינוקת – אשר בתוכה, ולא רק בתינוק הממשי שלה.

אבל גם בתוך הרגע הזה אין היא יכולה להתמסר לעצמה אלא מחזיקה בתודעתה את תכונת ההתרחשות מחוץ לחדר האמבטיה ואת המטלות הממתינות לה: הרצפה הדורשת שטיפה, החפצים המסוכנים שצריך לסלק, הירקות במקרר שצריך לזרוק, מכונת הכביסה, והבישולים וְ –  – –

והנה תם הרגע. בתום הרגע הזה, היא מרוקנת את האמבטיה ומתנקה, מתלבשת, יוצאת בשקט מחדר האמבטיה ו"הולכת למלא את תפקידה בהשכבה הלילית", כמו תלמידה ממושמעת או כמו עובדת חרוצה ומסורה, מבלי שאיש יֵדע – לא על הצרכים שלה (תרתי משמע) ולא על קיומו של הקול הזה בתוכה, זה שרוצה "להשתין בקשת" – בעמידה, כמו גבר – על התפקידים, החובות, המוסכמות, הציפיות, הדרישות, הסטריאוטיפים המגדריים.

בני הבית לא יודעים. אמא היתה חמש דקות באמבטיה ויצאה, והנה, היא באה לקרוא סיפור או לשיר שיר, לערסל ולחבק ולהרגיע.

אבל אנחנו – הקוראים – יודעים. אנחנו – הקוראות – יודעות. אנחנו יודעות מה התרחש בחמש דקות האלו מעבר לדלת של החוץ, בתוך האמבטיה. אנחנו יודעות שנשמע שם הקול שצריך, שזקוק, הקול שאומר: "גם אני", "תראו אותי", גם אני צריכה שיטפלו בי, שישירו לי שיר, שיאמרו לי מילה טובה, שיכינו לי קפה או חלב בדבש או תה, משהו מפנק. אנחנו יודעות שנשמע שם הקול שמוחה, הקול שאומר: "הי, יש לי קול", "אני לא רק פועלת בפס היצור", "יש לי עצמי".

בעצם כתיבת השיר הזה פותחת בפנינו ריקי כהן את הדלת הסגורה של חדר האמבטיה של הדוברת בשיר שלה ומכניסה אותנו פנימה, ובה בעת היא נכנסת אל חדרי האמבטיה שלנו, אבל יותר מכך – היא מאפשרת לנו להיכנס אל חדרי האמבטיה של עצמנו, אלו המפגישים בתוכנו את החוץ ואת הפְּנים ומעלים בנו את השאלות לגבי הקולות שלנו: עד כמה אני מאפשרת לעצמי להקשיב לקול שלי? עד כמה אני מביעה את הקול שלי בפני האחרים? עד כמה אני מפנה מקום לצרכים שלי? עד כמה אני בשירות האחרים שסביבי?

קולה של האשה שבשיר לא נשמע. קולה לא תורגם עדיין למלים; הוא מובע באמצעות מחאת הגוף המתריסה כנגד רשימת הפעולות המוזכרות בשיר שעליה לבצע. אבל דווקא משום שקולה לא נשמע בגוף ראשון הוא מעורר בנו את השלמת הפערים ואת ההשלכות מעולמנו שלנו, מחדרי האמבטיה שלנו.

זהו בדיוק המקום – בעבודה ביבליותרפויטית – לבקש מעצמנו, הקוראות, לכתוב את קולה של האשה שבשיר בגוף ראשון – מה היא אומרת לעצמה (בשלבים שונים בשיר: כאשר היא באמבטיה, כאשר היא יוצאת ממנה); מה היא אומרת לאנשים בסביבתה (לבן זוגה? לילדיה? לאמה שלה?) – ובכך כמובן לכתוב את הקולות הייחודיים שלנו.

השיר מסתיים ב"תפקידה [של האם] בהשכבה הלילית", ואני חושבת על תפקידה של המשוררת לא בהרדמה, כי אם בעירור; בעירור הקולות המושתקים, אלו הנבלעים ברעשי פס הייצור; באופן שהיא מצליחה לגרום לנו להשתהות ברגע הזה בתוך חדר האמבטיה, ביחד איתה, יחד עם עצמנו ולהקשיב לְמָה שיש לנפש שלנו לומר לעצמה ולאחרים ולדבר את הקולות האלו.

אני כותבת את השורות האלו במרפסת שבביתי, מבטי אל הרחוב. על המדרכה שממול עוברת בחורה, אוזניות לראשה והיא שרה לעצמה בקול. הולכת בצעדים מהירים ושרה. היא לא עסוקה במי שומע אותה, במה חושבים עליה, לא מרימה את מבטה לראות אותי למשל שמביטה בה וכותבת עליה. היא עסוקה בעצמה, קשובה לעצמה, למוסיקה שבחרה עבור עצמה. שרה אותה בקול. שרה לעצמה ואֶת עצמה.

אני מקוה לחשוב שזה "רגע עילאי של אושר".

*

לנשים המעוניינות למצוא גם הן – ולכתוב – את קולותיהן הפנימיים שלהן, אני פותחת סדנת כתיבה לנשים בשם "חוגגות נשיות". הסדנא תבקש לאפשר למשתתפות בה להקשיב לקולן הייחודי ולהביעו בכתב, תוך דיאלוג עם טקסטים של משוררות בנושאי תשוקה נשית, אהבה רומנטית, התכתבות עם הילדה שהייתי וקריאת תיגר על מוסכמות חברתיות המצופות מנשים, מנקודת מבט פמיניסטית ובאוירה קבוצתית נשית ואינטימית. למעוניינות להירשם – מוזמנות מאד לכתוב לי.