לפעמים אנחנו מפחדים כל-כך מעזיבתם של אהובינו, עד שכל הליכה או כל מרחק נתפשים כעזיבה. הפחד יכול להיות גדול כל-כך עד שהמפחד מפני העזיבה מרגיש שהוא זה שמוכרח לעזוב, כדי שכך לפחות ישיג שליטה על פעולת העזיבה ולא יהיה זה שיֵעָזב. וזה בדיוק מה שעושה תנינה: "תראו!" צעקה תנינה מהגג למטה לאנשים שהלכו ברחוב, "אנשים, אני אעזוב אתכם לפני שתעזבו אותי, לפני שאני אכיר אתכם בכלל, ואותךָ, קורקבן, אני אעזוב ראשון". וכך תנינה עוזבת ומגיעה לארץ צְפוֹפוּדְחוֹס, שבה "כל האנשים היו אומרים אחד לשני במקום בוקר טוב: "בוא לא נעזוב", ובמקום ערב טוב: "מצהיר שלא נעזוב", ובמקום לילה טוב: "אללי אם נעזוב". בארץ הצפופה והדחוסה הזאת היו האנשים "הולכים שלובי ידיים, אבא ואמא עם הילדים, עם השכנים ועם השכנים של השכנים ועם הדודים של הדודים והדודים עם האמא והאבא של הדודים והשכנים וסבא וסבתא שלהם, וכל הדלתות בצפופודחוס היו רחבות כמו פתחי מנהרות כדי שהאנשים לא יצטרכו להיפרד אף לרגע. והמיטות שלהם היו רחבות מאותה סיבה והשולחנות והכסאות כדי שחס וחלילה לא יפריד רווח בין כסא לכסא ואנשים לא יחשבו חס וחלילה שעוזבים אותם (…) ובמדינה הזאת לא היו משתמשים בשעונים או בלוחות שנה או ברווח בין המלים כדי שלא יחשבו ביום ראשון שמישהו יעזוב ביום שני, ובשעה 10:00 לא יחשבו שאולי יקרה דבר נורא ב11:00, וכל מחשבות האנשים היו מוקרנות כל הזמן על בתים גדולים ולבנים כדי שכולם יראו שכולם לא הולכים לעזוב את כולם".

 לכאורה, ממלכת צפופודחוס הינה ממלכה מושלמת עבור המפחדים להיעזב: זוהי ממלכה שאין בה כלל רווח, אין בה נפרדוּת; אפילו מחשבות האנשים אינן נותרות פרטיות, כך שלא יכולה להיווצר אי ודאות – הקשורה חלילה בעזיבה מתקרבת –  מעצם העובדה שאולי מישהו חושב מחשבה שהאחר אינו מודע לה.

אלא שתנועת האחיזה שאינה מרפה זהה לתנועת העזיבה: שתי התנועות נובעות מאימת הנפרדות: תנועת העזיבה היא מחאה על עצם האפשרות להיעזב (כפי שתנינה עוזבת את קורקבן מהפחד שהוא יעזוב אותה), ותנועת האחיזה גם היא מחאה על עצם האפשרות להיעזב שמתבטאת ביד הקפוצה שאינה מרפה. תנועת האחיזה נראית כמבטיחה את הישארות האחר, אלא ששתי התנועות – גם העזיבה וגם האחיזה –  אינן מאפשרות קיומם של שניים נפרדים זה לצד זה. כאשר מדברים על עזיבה זה ברור וגלוי, אך גם האחיזה אינה מאפשרת קיומם של שניים כמו שמתארת נורית זרחי באופן ציורי וקריקטורי את אחיזתם של האנשים בממלכת צפופודחוס, השלובים זה בזה עד כי אין הם יכולים להתקיים עוד כאנשים נפרדים בפני עצמם. ברגע הראשון תנועת האחיזה מרגיעה אותנו: היא כאילו מבטיחה לנו שהנה, מצאנו את הפתרון, נוכל לאחוז לנצח באדם האהוב וכך נשמור אותו לצדנו. אלא שככל שמתהדקת האחיזה מתגברת גם החרדה: מה יקרה אם לא נצליח לאחוז חזק מספיק? הדבר השני שעלולה לגרום אחיזת היתר הוא שהאחר – שאותו אנחנו כל-כך רוצים לשמור לצדנו – ירגיש את החנק שבהצטמצמות המרחב שלו ויחליט לעזוב, וכך תתגשם החרדה הגדולה מכל, שמימושה מתרחש דווקא בשל ההיאחזות; וכך באופן פרדוכסלי היא זו שגרמה למימוש האימה שאותה ניסתה למנוע. וזה בדיוק מה שקורה לתנינה: היא משתלבת בזרועם של כל האנשים בממלכת צפופודחוס ובהתחלה זה נעים לה מאד כי "זה מאד נעים לעבור בדלת כשאתה לא לבד ולשבת בכיסא שנמשך לָנֶצַח בארוחה שנמשכת לָנֶצח (…) כך הרגישה תנינה ברגע הראשון". אבל אז ישנה תפנית בעלילה: "אבל ברגע השני, היא רצתה לקום וללכת לבדה לאיזה מקום." ומה תגובתם של האנשים בממלכת צפופודחוס לרצונה של תנינה ללכת לבדה? – כמו תנינה, שפירשה את הליכתו של קורקבן כעזיבה נוראה, כך גם הם – המפחדים להינטש – מפרשים את רצונה במרחב כפעולה המכוונת נגדם, וכך הם אומרים לה: "את לא יכולה לעשות דבר כזה ולעזוב את כולנו", והם התחילו לרעוד ולבכות ואמרו לה: "כנראה את היא האויב הנורא שצפוי להביא את סוף הממלכה שלנו". תנינה מסבירה: "לא, אני לא רציתי לעשות שום דבר רע, רק רציתי לזוז לרגע". "לזוז? אמרו הדודים והדודות והשכנים שלהם, "כל עוד נמשכת השלשלת, את לא יודעת שהדבר הכי מסוכן הוא הרווח בין אנשים לאנשים, בין מלים למלים ובין רגעים לרגעים…"; תנינה ממשיכה לנסות להסביר: "אני רציתי לנשום לרגע". אבל בממלכת צפופודחוס אין אפשרות "רק לנשום לרגע" ותנינה נגררת היישר למלך, שיושב על כיסא גבוה "כשידיו שלובות בידיהם של השרים, והשרים ידיהם שלובות בידיהן של נשותיהם, וההן ידיהן שלובות בידי הדודים של השכנים של סבא וסבתא של כולם, וכשהמלך היה עושה צעד אחד – כל המדינה היתה עושה צעד אחד יחד אתו". כשהמלך רואה את תנינה הוא צועד "את הצעד המפורסם ההוא" ופונה לתנינה: "גברתי, אמר לתנינה בנועם – כי הצפופודחוסים גם לא היו כועסים, כי הכעס הוא מין רווח – "שלבי נא את זרועך בזרועו של זה שעומד אחרון בעוד-נמשכת-השלשלת". תנינה מתקוממת: "מה אני צריכה לשלב בו את ידי? מה אני, חוליה?" "כן", אמר המלך, "כולנו חוליות כאן, מאז שבראו את האדם הראשון". בקטע הזה מראה לנו זרחי את מחיר האחיזה: אי אפשר לזוז צעד אחד מבלי שכל האחרים זזים אתך, אין מקום לאינדיבידואליות ולרצון אישי, אי אפשר לכעוס כי גם הכעס הוא "מן רווח". כלומר, הנעימוּת שמסבה בהתחלה אשליית ההיאחזות מתחלפת במחיקה של אישיותו של היחיד: כדי לשמור על ביחד ששום דבר לא מפר אותו – אין הוא יכול להביע את רצונו שמנוגד לרצון האחר ויוצר רווח ביניהם, אין הוא יכול להביע את כעסו, ולמעשה אין הוא רשאי לעשות שום דבר שעלול לסדוק את הביחד הצפוף ולנפץ את בועת ההיאחזות. במערכות יחסים שבהן שולטת אשליית ההיאחזות ואימת הנפרדוּת ישנו פחד להביע רווח: פחד להביע דעה שונה, פחד לכעוס, פחד להביע רצון אחר, מתוך האימה שכל דבר כזה יפרק את היחד. אלא שעצם ההיאחזות היא זו המפרקת את היחד ממילא: ברגע שכל אחד מן הצדדים או אחד מהם מטייח את רצונותיו, דעותיו או תשוקותיו כדי להתאים עצמו לאחר – ממילא אין שם שניים, וכך אין יחד אמתי. כלומר, העזיבה – שבגללה בכלל התחיל כל סיפור ההיאחזות – מתרחשת כבר בתוך מערכת היחסים עצמה, שבה נעזב כל אחד מן הצדדים מעצמו: נפרד מצרכיו ומאישיותו באין אפשרות להביעם בגלל אימת העזיבה. את זה בדיוק מבינה תנינה במפגשה עם המלך: "זה מה שאתה חושב", היא אומרת לו, "ובלבה חשבה: "מרוב שליבויות כאלה אני בכלל לא יודעת איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת"; כלומר, היחיד נעזב מעצמו, מאבד את עצמו בהתמזגו לחלוטין עם האחר שעל-ידו הוא פוחד להיעזב.

   וכך חוזרת תנינה הביתה, שם קופץ עליה קורקבן בשמחה. "השתגעת, קורקבן", היא אומרת לו, "מה אתה משתלב בי כל כך חזק, זה מסוכן. פעם היה איש אחד שכל כך השתלב בעוד-נמשכת- השלשלת עד שהלך לאִבוד ולא מצא את עצמו אף פעם וחשב שהוא האיש הבא והאיש הבא חשב שהוא האיש הבא וככה כל האנשים זזו איש אחד ואת האיש הזה לא מצאו לעולם". כלומר, תנועת האחיזה שנועדה למנוע עזיבה, מוליכה לעזיבה המאיימת מכל: עזיבתו של אדם את עצמו, היעלמותו לעצמו.

קורקבן מביט בתנינה מופתע ונעלב; "חשבתי שעזבתְּ, תנינה", הוא אומר לה. "עזבתי!" אמרה תנינה, "מה, אי אפשר כבר ללכת לרגע, לנשום קצת אויר!". וכך, סיפור שמתחיל בתנועת יד קפוצה לאחיזה – בדברי האימה והתוכחה של תנינה לקורקבן: "שוב עזבתָּ את הבית?" – מסתיים בתנועת ההרפיה שבנשימה: באוויר הנכנס וממלא את הריאות, אך לא נאחז, אלא ננשף אל החוץ, ומתחלף באוויר חדש. תנועת ההיאחזות –  שמבקשת למנוע את העזיבה –  מתחלפת בתנועת פריסת היד, תנועה שמכירה בבואם ובלכתם של כל הדברים כולם, כבואו ולכתו של האוויר הנשאף וננשף, הבא והולך, מגיע ועוזב. תנועה זו – המאפשרת את הרווח – היא זאת שעשויה לשאת בתוכה קיומם של שניים שנמצאים זה לצד זה, זה עם זה, ולא כבמצבי עזיבה או היאחזות שהם שני צדדים של אותו המטבע שבסופו של דבר לא מאפשר קיום של שניים. תנינה מלמדת אותנו שהרווח איננו הדבר המסוכן ביותר, כפי שאומרים לה אנשי ממלכת צפופודחוס, אלא שהוא המתנה הגדולה ביותר: הרווח בין אנשים לאנשים, בין מלים למלים, בין רגעים לרגעים; הרווח שבין מחשבה לבין המעשה; הרווח שמאפשר לְקֶשר להתפתח ולהתקיים ומאפשר לנו לא להיות עסוקים כל הזמן במניעת העזיבה אלא במקום זה – לרווח את הפְּנים שלנו כך שהוא יהיה לנו מקום שבו אפשר להישאר.

 __________________________________________________________________________________

 וכך, יוצאת נינה לרחוב ולא שועה לקריאותיה של אמה לעצור. היא פונה לעוברים ושבים אקראיים – נערה שחולפת ברחוב, איש שסוחב שתי מזוודות, שתי נשים שאולי הן סבתות של מישהו –  ושואלת אותם אִם הם אוהבים אותה. הנערה עונה: "בטח, מתוקה." אבל נינה מרגישה, ככל הנראה, את הכלליוּת שבתשובה הזאת ואומרת: "אני לא מתוקה, אני נינה". כלומר, האהבה שנינה מבקשת היא אהבה ספציפית, ייחודית, אמיתית, הממוענת רק עבורה, עבור נינה, ולא לכל ילדה מתוקה שהיא. האיש הסוחב שתי מזוודות עונה לשאלתה במלים: "אני ממהר" וממשיך ללכת. לכל אחד, כנראה, המטען והמשא שהוא נושא אִתו. שתי הנשים שיושבות בגינה מגיבות לשאלתה כך: "מה קרה?" שואלת האשה עם הכובע. "מסכנה, אולי היא ילדה לא אהובה", אומרת האשה עם המקל. "נכון," אומרת נינה, "אמא חושבת ששושי היא בן אדם ונותנת לה לשבת על הברכים שלה." שתי הנשים מציעות לנינה שוקולד ולוקחות אותה לבית שלהן. בבית אין "לא ילדים ולא כלבים", וכששתי הנשים מציעות לה חפיסת שוקולד שלמה, אומרת נינה: "כל-כך הרבה? אמא שלי לא מרשה. שלום!" והולכת משם. נינה לא נעתרת לחפיסת השוקולד, כמו יודעת שאהבה אינה נמדדת בחומריוּת ובכמות הממתקים שמציעים לה. וזה גם הרגע שבו היא נזכרת באמא שלה, כמו יודעת שהאהבה האמיתית ממתינה לה בבית. הסיפור ממשיך בכך שנינה מאבדת את דרכה: "מדרך אחת יוצאות עוד שתי דרכים ונינה לא יודעת באיזו מהן לבחור". "ילדה", פונה לעברה נהג שעוצר ברמזור, "למה את מסתובבת לבדך, את קטנה! איפה אמא שלךְ?". בשיטוטיה של נינה אמה למעשה מוזכרת פעמיים: פעם אחת היא נזכרת בה בעצמה, כששתי הנשים מציעות לה שוקולד, ולבה מנחה אותה לפעול לפי האיסורים של אמה ("אמא שלי לא מרשה"), והפעם השניה היא אזכורה באמצעות החוץ, כשהנהג שואל "איפה אמא שלך?". זאת הנקודה שבה פוגשת הילדה בדובי שהיה הדובי שלה, המהווה מעין ייצוג פנימי המאפשר לה לשוחח עם נפשה שלה. זה קטע הכתוב באופן מכמיר לב ממש: "פתאום היא רואה מישהו תקוע על הגדר. "אני מכירה אותךָ," היא אומרת, "אתה הדובי מַכְּס שלי!". "פעם הייתי." – עונה לה הדובי. "למה הפסקתָּ?", שואלת אותו נינה. "כשנשארתי בלי אוזן מישהו חשב שאני מיותר. אבל זה לא היה נכון, כי נשארה לי עוד אוזן". "אתה שומע מה שאני אומרת לך?", "רק באוזן שנשארה". "דובי מכס, אתה יודע את הדרך לבית שלי?" בטח. מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה". "אתה יכול להראות לי?" "רק אם תקחי אותי אתָךְ".

נינה לא נעזבה, היא עזבה כי הרגישה שהיא מיותרת. לעומתה, הדובי אכן נעזב על ידה, כי נינה חשבה שהוא מיותר. כשהדובי אומר "אבל זה לא נכון" (אני לא מיותר) הוא למעשה כמו אומר גם לנינה: "המחשבות שלך לא נכונות, את לא מיותרת" וגם מבקש את אהבתה כפי שהיא מבקשת את אהבתה של אמה. המשפט שאומר הדובי "מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה" הוא משפט מכמיר לב וכואב. מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה ותמיד כמֵה לשוב בה, להיות מחובק ונאהב שוב, כפי שהתבטא בשאלתה הישירה והחשופה של נינה לעוברים ולשבים: "אתם אוהבים אותי?". הדובי מבקש לחזור הביתה ומתנֶה את הדרכתו לגבי הדרך הביתה בכך שנינה תיקח אותו איתה.

הדובי ונינה הולכים כשפתאום הם רואים את אמא רצה: "נינה! נינה!". נינה אומרת לאמא: "תראי את מי מצאתי!", ואמא אומרת בפנים כעוסות: "אלף פעמים אמרתי לך לא ללכת לכביש". נינה נותנת יד לאמא שלה ושואלת אותה: "אמא, את אוהבת אותי?" "בטח," אמא אומרת, "עד אין סוף".

התמונה החותמת את הספר היא זו שבה אמא ונינה הולכות הביתה יד ביד, כשנינה חובקת את דובי מכְּס.

ה"בטח" שאומרת אמא לנינה שונה כל-כך מה"בטח, מתוקה", שעונה לה הנערה. "הבטח" של הנערה הוא בלתי אישי מאחר שאינה מכירה כלל את נינה, הוא נאמר מן הפה ולחוץ כנראה כדי להרגיע את נינה. לעומת זאת, "הבטח" של אמא מלווה בהבטחה ובאישור: "עד אין סוף". דמותה של האֵם בסיפור היא דמות אוהבת ודואגת. היא דואגת לנינה שיוצאת מן הבית, קוראת אחריה לשוב ויוצאת לחפשה. היא גוערת בה על שהולכת לכביש, מתוך דאגתה ושמירתה עליה. בניגוד לסיפור אחר של נורית זרחי "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי- מי כבר בעולם כולו יצליח בזה" – ששם דמות האם מביעה אהבה מותנית ומבקשת כל העת מילדתה להשתנות כדי שתהיה מותאמת לרצונותיה שלה – בסיפור הזה ברור כי אהבתה של האֵם קיימת ונוכחת ללא תנאים, ורק הילדה היא זו שמפחדת שאמא לא אוהבת אותה, וזאת משום שמעניקה תשומת לב לכלבה ואוסרת על הילדה לזרוק עליה קוביות.

הסיפור מבטא באופן אותנטי ורגיש את הדאגה שלעתים מנקרת בלבו של כל ילד כאשר כועסים עליו וכאשר מעניקים תשומת לב לאחר/ת בסביבתו, הדאגה שלא אוהבים אותו. פנייתה של נינה לזרים עם השאלה התמה, החשופה והנזקקת: "את/ה אוהב/ת אותי?" מנכיחה את הדאגה הזאת ואת הצורך של נינה – ושל כל ילד – באישור לכך שאוהבים אותו, באמירה הנשנית שכן, אוהבים אותו, אוהבים אותו עד אין סוף.

דרך דמותו של דובי מכְּס משורטט הכאב החשוף, הגולמי, של מי שמרגיש מיותר, זנוח ובלתי נחוץ, ואת הכמיהה והמאמץ שלו – של כולנו – להרגיש נחוצים, אהובים, ראויים: "נשארה לי עוד אוזן", הוא אומר לנינה, כמו להראות שהוא ראוי. במשפט שהוא אומר לנינה "מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה" גלומים הכאב והשבר העומדים בבסיסה של הדרך הלאה מן הבית של מי שנעזב, הבית אשר נשבר בתוכו, וגלומה הכמיהה לזכות לתיקון, לשיבה, למסלול חזרה בדרך הביתה כשאתה חבוק ואהוב, כפי שחבוק דובי מכס בזרוע אחת של נינה, כשזרועהּ השניה נתונה בידה של אמא.

השאלה שמפנה נינה לאמא בסיום הסיפור: "את אוהבת אותי?" היא למעשה השאלה שרצתה לשאול אותה כבר בהתחלה, כשיצאה מן הבית בכעס, והפנתה את השאלה הזאת לעוברים ושבים. בסיום הסיפור היא מפנה את השאלה הזאת לאמא, כשבעצם בתוך לבה – כך אני מאמינה – היא יודעת את התשובה, היא יודעת שכן, אבל זקוקה לאישור, זקוקה לשמוע אותו מאמא: בטח, אני אוהבת אותך. עד אין סוף.

הספר מספר לנו, אם כך, על הפחד – גם של ילדים אהובים – שאולי לא אוהבים אותם (בשעת כעס, ריב, כאשר מעניקים תשומת לב לאחר/ת), ועל הצורך שלהם לשמוע –  גם במילים – שאוהבים אותם עד אין סוף, ועד הירח ועד השמיים ובחזרה. על הצורך של כולנו מספר הספר הזה, להיות אהובים ולשמוע שאנחנו אהובים, כדי שנדע את הדרך הביתה, אל הבית שבלב, וכדי שנוכל לרצות להישאר –  לא לברוח –  אלא לעשות בית שיבָּנה מתוך אמונה בקיומה של אהבה, אהבת תמיד, חובקת ובלתי מותנית, עד אין סוף.

מי היא התרנגולת ומה דמותה עשויה לייצג? – ראשית, אנחנו יודעים שהתרנגולת לא מרוצה מן ההווה, לא מרוצה מהמקום שבו היא נמצאת ורוצה לשוב לאחור. אולי אין היא מצליחה לראות את הטוב בהווה ואולי היא באמת מרגישה שהוא בלתי מספק. יתכן והיא גם לא נותנת לו מספיק הזדמנות: מיד כשהיא פוגשת את הילדה, היא מכריזה ש"המקום שהיתה בו קודם היה הרבה יותר טוב".

במהלך הקריאה אני מוצאת את עצמי חושבת על התרנגולת כייצוג למטופל או מטופלת הפונים לטיפול לעתים בגלל איזו תחושה של חוסר שביעות רצון וסיפוק מחייהם בהווה. בתהליך הטיפולי מביטים אחורה: מסתכלים על דפוסים שמאפיינים את המטופל/ת ושבהם נקט/ה במערכות יחסים בעבר למשל, משוחחים על הילדוּת ועל הדמויות הראשוניות המשמעותיות בחיי המטופל/ת: גם אם אין את הכתובת המדויקת ולא יודעים לשים את האצבע בדיוק על הדבר שאותו רוצים לשנות או לא יודעים עדיין כיצד משנים אותו – יש לנו שיטה: מביטים לאחור – או מביטים פנימה.

ואכן, כאשר הילדה שואלת "למה את הולכת ככה?" – משיבה לה התרנגולת: "זה מה שעושים כשאין כתובת והולכים חזרה". זאת אומרת, שהמפתח מצוי קודם כל בתנועה לאחור. כך, הילדה הולכת אחרי התרנגולת ורואה איך היא נכנסת אחורנית לבית הקודם, אך שם מקבל את פניה כלב נובח והיא אומרת: "זו קבלת הפנים שלךָ? היה יותר טוב בבית הקודם". אם להמשיך את קו המחשבה של ההליכה לאחור כחלק מתהליך טיפולי אפשר לראות בכלב הנובח אִיוּם, סכנה או גורמים מעוררי חרדה שנמצאים שם, בתהליך החקירה הנפשי המתהווה בטיפול. יכול להיות שהכלב מייצג גם את ההגנות של הנפש שיכולה להגיד: "רגע, עדיין לא, עוד מוקדם לי לגעת בנושאים מסוימים, להיזכר בחוויות קשות, אני צריכה עוד זמן, אני זקוקה לכך שהחזרה לאחור תהיה איטית". התרנגולת נבהלת מנביחות הכלב ומכריזה: "היה יותר טוב בבית הקודם" ויוצאת משם אל הרחוב, שהתנועה בכביש שלצדו "סואנת מאד". שוב, אפשר לראות בכך את הרגע שבו מטופל או מטופלת עלולים להיבהל מן התהליך הטיפולי דווקא כאשר ננגעים דברים משמעותיים – אך כאלו שעלולים להיחוות כמאיימים – ומשהו בתוכם מסרב להמשיך בתהליך המאיץ את תנועת הנפש שלהם לתנועה "סואנת מאד" – מעוררת חרדה, חושפת, מעמתת עם נושאים או חלקים בנפש ו/או במציאות שקשה עדיין להתמודד איתם.

כך ממשיכה התרנגולת ללכת – אחורה כמובן – והילדה מתלווה אליה במסעה. התחנה הבאה של התרנגולת היא חנות כובעים. "לא השארתי פה במקרה כובע?", היא שואלת את המוכרת, וכשהמוכרת שואלת "כובע?" ומביטה בה בתמהון, אומרת התרנגולת: "זה שעוד לא קניתי. אם אני זוכרת נכון, כשחבשתי כובע כולם התנהגו אלי הרבה יותר יפה". "את יכולה לבחור", אומרת לה המוכרת, "אבל התרנגולת מביעה מרמור: "לא, את זה שהיה לי פעם". "אבל אמרת שלא היה לךְ", מתערבת הילדה. התרנגולת כועסת ומגיבה בקוצר רוח: "אוף, את זה שאִם היה לי!". זאת אומרת, התרנגולת רוצה לחזור להיות בעלת משהו קדום, ראשוני, שלא היה בבעלותה מעולם אך היא מדמיינת אותו כשלה; אולי הוא היה בבעלותה מוקדם כל כך – עוד לפני שיכולה היתה לזכור. אפשר לראות בכמיהה הזאת ל"כובע שאם היה לי" כמיהה לחזור לגרעין הראשוני ביותר שלה, לראשיתה, למקום שבלתי אפשרי לחזור אליו. וכך, באין כובע שכזה, יוצאת התרנגולת מן החנות – שוב אחורה כמובן – בעוד שהמוכרת רצה אחריה ונותנת לה כובע סגול עם דובדבנים שמישהי שכחה. למעשה, אפשר לומר שהמוכרת נותנת לתרנגולת "כובע שהולך קדימה". זה לא באמת הכובע שלה, אותו כובע ש"אם היה לה". זה כובע של מישהי אחרת, שלא נושא בתוכו את הזכרונות, המחשבות, הרגשות והחוויות של התרנגולת. ברור שכובע כזה – יפה ככל שיהיה – אינו יכול להתאים. ואכן, התרנגולת חובשת את הכובע שמכסה את עיניה ונופלת ישר לבור: "אוף, שמעה הילדה את התרנגולת נאנחת. כבר נפלתי לבור הזה, מזל שאני זוכרת שיש פה סולם", והיא מטפסת החוצה. אם כך, התרנגולת באמת הלכה אחורה – היא נפלה שוב לאותו הבור שכבר נפלה אליו פעם – אך הפעם זכרה שיש שם סולם; הפעם יכלה ללמוד מטעויות העבר.

בעצם, אומרת לנו כאן זרחי, גם כאשר זה נראה כאילו הולכים אחורה – זה לא באמת אחורה אלא זאת אולי הליכה ספירלית: אולי זה נראה שאנחנו באותה הנקודה במעגל, אך הפעם אנחנו מביטים עליה מלמעלה, מנקודה גבוהה יותר, הפעם אנחנו כבר יכולים לראות את הסולם לטפס בו ויודעים כיצד לצאת מן הבור. אבל הילדה לא רואה את המורכבות הזאת שבהליכה לאחור ואת ההכרחיות שבה כדי שבאמת יהיה ניתן ללכת קדימה והיא מנסה להציע את מה שמציעים רוב האנשים למי שנתפשים כ"הולכים אחורה", כ"תקועים", כ"לא מתקדמים": "יש לי הצעה, תלכי קדימה. זה יכול להיות הרבה יותר מוצלח". אלא שהתרנגולת כבר מבינה משהו על זה שכדי ללכת קדימה מוכרחים קודם ללכת אחורה וללמוד לקח מטעויות העבר: "לא!" היא עונה לילדה, "ראית איך נפלתי לַבּוֹר? אם זה היה קדימה, איך הייתי יוצאת משם? רציתי ללכת למקום שהייתי בו קודם", ובהמשך מוסיפה: "אני לא יודעת את הכתובת של הקדימה, כנראה אני צריכה עוד קצת ללכת אחורה כדי ללכת קדימה", ואז נכנסת התרנגולת לתוך ביצה וסוגרת אחריה את הדלת.

כדי לעבד ולהבין תהליכים ודפוסים אנחנו צריכים לשהות עוד ב"מקום שהייתי בו קודם". אני חושבת למשל על מצבים של פרידה מבן/בת זוג, שבהם לעתים מאיצה הסביבה באדם הנפרד: "קדימה, תפסיק/י להיתקע, הגיע הזמן ללכת קדימה" וכו' – בדיוק כמו שעשתה הילדה – מבלי להבין שכדי שאפשר יהיה באמת ללכת קדימה – אל עבר תנועה והתפתחות – יש לשהות עוד ב"מקום שהייתי בו קודם" ולהבין שלא מדובר פה בהליכה אחורה נסיגתית אלא בהליכה אחורה כדי ללכת קדימה. כך גם בהתרחשותה של רגרסיה בטיפול: לעתים מטופל/ת או מטפל/ת יכולים להיות מוטרדים מהתנהגות רגרסיבית של המטופל/ת, אבל אני חושבת שפעמים רבות מה שנראה כרגרסיה – במיוחד בראשיתו של טיפול – הוא חזרה אחורנית לאותם מקומות ראשוניים מתוך ניסיון ותקווה לתקנם, לחוות אותם שוב אך הפעם בנוכחות אובייקט מיטיב (המטפל/ת), ובאמצעות כך לעשות את התיקון וללכת קדימה.

וכך, כשהילדה שואלת את התרנגולת: "למה נכנסת לביצה?", עונה התרנגולת: "הגעתי לסוף האחורנית. עכשיו אפשר להתחיל מההתחלה", ולפני שהילדה מספיקה ללכת הביתה נפתחת דלת הביצה ו"אפרוח חבוש כובע סגול עם דובדבנים צעד קדימה במרץ".

רק מתוך החזרה ל"סוף האחורנית", לביצה, למקום הבראשיתי ביותר, יכולה התרנגולת ללכת קדימה – להתחיל מההתחלה – לחבוש את הכובע הסגול אך הפעם באופן שיתאים לה ומבלי ליפול לבור. בעצם, אומרת לנו כאן זרחי, לא רק שיש רשות ולגיטימציה לשהות בביצה – בקונכיה המוגנת של המצב הראשוני – אלא כדי להצליח ללכת קדימה ולעשות שינוי של ממש, חייבים לחזור לאחור. לאחר שביקרה התרנגולת בבית הילדה ולאחר מכן בבית שבו היה הכלב הנובח – היא שבה לביתה שלה: הביצה. זאת אומרת, שכדי להצליח ללכת קדימה לא רק שצריך קודם ללכת לאחור אלא שהשיבה צריכה להיות לבית שלך ממש: הבית הפנימי שלך, הבית הראשוני שבנפש. משם אפשר להתחיל להתקדם – בצעדי אפרוח אמנם – אך הפעם אפרוח שצועד קדימה ושגלומה בו היכולת לצמוח ולגדול, להפוך לתרנגולת חבושה בכובע דובדבנים יצירתי וסגול, שמבטה אל האופק – אל העתיד שמצפה לה – שבו גלומות כל האפשרויות כולן.