לפני כמה חודשים נתקלו עיני בקול קורא לאנתולוגיה חדשה – בעריכת המשוררת ריקי כהן – ששְׁמה: "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", בהתבסס על הציטוט הידוע של סימון דה בובואר. הקול הקורא קרא למשוררות ולצלמות לשלוח שירים וצילומים לאנתולוגיה בהשראת המשפט הזה. התיישבתי לכתוב. "לא נולדתי אשה, נעשיתי", היה המשפט הראשון שעלה בראשי, בגוף ראשון, ומתוכו נולד השיר שכתבתי במשך כמה ימים.

אנחנו נולדות תינוקות. גברים נולדים תינוקות. כבר אז, כידוע, מתחילה החלוקה. ורוד לבנות, כחול לבנים. שמלות, קוקיות, סרטים ובובות לבנות, מכוניות ונעלי ספורט לבנים. תהיי עדינה, מתוקה. תהיה גבר. זכורה לי פעם שחיכיתי בתור לבדיקות דם ולפני היה ילד כבן חמש-שש שבכה כשיצא מהבדיקה, מלווה באביו. "אתה גבר", אמר לו האב, "גבר לא בוכה".  מגיל חמש מחונך הילד הזה להשתיק את בכיו, להשתיק הבעות הנתפשות כמעידות על חולשה או אפילו על רגש טבעי של כאב.

ילדות, לעומת זאת, מוסללות לפסיביות, לעדינות, לרגשנות, לריצוי. לפני שנים עבדתי בגן ילדים ובחג הפורים הגעתי מחופשת לנסיך. "איזה יופי", "אמרה לי הגננת, "התחפשת לציירת", "לא, התחפשתי לנסיך", הסברתי; "נסיכה", היא תיקנה, "לא… נסיך…", התעקשתי. מיותר לציין שכל הילדות בגן התחפשו לנסיכות וכל הילדים התחפשו ללוחמים או אבירים או שאר מיני תחפושות לוחמניות. בעיניה המבולבלות של הגננת ראיתי אז את ההשתקפות של הסדר החברתי הברור כל כך, המקוטלג, שאפילו אשה המחופשת לנסיך יכולה לערער עליו.

ולתוך זה אנחנו גדלות, גם כיום. וברבות השנים שוכחות שלא נולדנו כך אלא נעשינו. שהנסיכה הלבושה במיטב שמלותיה המפוארות, התפוחות, הגנדרניות, הממתינה לנסיך שלה, היא רק תחפושת. ומי שמעזה להשיל מעליה את התחפושת הזאת – מקוטלגת כ"גברית", כאילו יש רק דרך אחת, מאד מסוימת, להיות אשה. לערעור על הסדר החברתי יש מחיר. אבל גם להישארות בתוכו: מחיר של השתקת קולות אחרים בתוך הנפש, קולות המבקשים לעצמם משהו אחר. לעתים החברה ממסכת כל כך את הקולות האלו עד שאפילו האשה או הנערה עצמה לא יכולה לשמוע את קולה שלה, לדוגמא אשה הנמצאת במערכת יחסים שבה היא מרצה את בן זוגה באופן אוטומטי ולא קשובה לצרכיה שלה ואולי אף כלל אינה מודעת להם; אשה המגלה בגיל מבוגר את משיכתה המינית לבנות מינה משום שכלל לא העלתה את האפשרות הזאת לגבי עצמה בתוך חברה המכוונת להטרו-נורמטיביות; אשה המוותרת על קריירה משמעותית ועל הגשמה מקצועית לטובת טיפול בילדים ובבית ; אשה שנישאת ומיד מביאה ילדים כי "ככה זה" מבלי לשאול את עצמה אם הרצון הוא באמת שלה ועוד.

לעתים מפגשים שונים במהלך החיים עשויים לסדוק משהו במעטפת הזאת ולחשוף את הקולות הרוחשים מתחת, המבקשים להתגלות. אלו יכולים להיות מפגשים עם טקסטים (כגון זה של סימון דה בובואר למשל או כגון הטקסטים האמיצים שלוקטו לאנתולוגיה "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה") או עם נשים אחרות שמראות שאפשר גם אחרת, שאפשר גם למצוא דרך לתת ביטוי לקול הפרטי שלך. ולעתים זה שילוב של מפגש עוצמתי הן עם נשים אחרות והן עם טקסטים, כפי שקורה בסדנאות הכתיבה לנשים שאני מנחה בשנים האחרונות. מרגש אותי מאד להיות עדה כל פעם מחדש לעוצמה שמוצאות הנשים בתוכן לגעת במשאלות כמוסות, בתשוקות, בכאבים, בקולות רדומים לעתים, להעיר ולבטא אותם במלוא צלילותם. מרגש אותי הכוח שהן מעניקות זו לזו, הכוח שהן שואבות מן הטקסטים והאופנים שבהם הן כותבות מחדש את הטקסטים שעמם הן באות בדיאלוג.

אני מרגישה שבמפגשים האלו הציפיות, המוסכמות, ה"מה יגידו" – מוּשָלים, וחומרי הנפש הראשוניים מונחים כמו אבני בניין רכות, שניתן ללוש ולעצב אותן ולבנות מחדש, לערער על מה שנתפש כמובן מאליו לכאורה, לשאול שאלות, להעז לחקור ולשאול, ולכתוב. לכתוב. לקעקע על הדף את הקול המתהווה, המאפשר לעצמו להישמע, המבקש להיות חקוק.

אני נדהמת כיצד לעתים כבר במפגש הראשון נוצרת אינטימיות בין הנשים, מרחב שמאפשר מיד לשים על השולחן ולשתף את מה שבחיי היומיום אולי פחות זוכה לשיתוף, מרחב שמאפשר להשיל תחפושות, מסכות, לגעת בבפנים.

והכתיבה. הכתבה שממקדת, שמחייבת להביט פנימה, שלא מאפשרת לברוח. אֶת השיר שלי לאנתולוגיה לקח לי כמה ימים לכתוב. כמה ימים של התבוננות פנימית, של התבוננות לאחור, של מציאת המלים שידייקו, שידייקו את הנפש שלי ואת אופן הביטוי. ואז מתרחש הקסם הזה – שאף פעם אין לי הסבר כיצד הוא קורה : אחרי הכתיבה הטקסט שאני עצמי כתבתי מגלה לי את עצמי, מספר לי מה בעצם רציתי לומר. כשקראתי את הקול הקורא לאנתולוגיה לא ידעתי מה אני מבקשת להגיד על "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", או כיצד אני עצמי נעשיתי או מה זה אומר "להיעשות אשה". אבל אחרי שכתבתי ידעתי. אחרי שכתבתי הטקסט שלי עצמו גילה לי, גילה לי את קולי שלי.

מיד אביא אותו כאן לפניכם, שתוכלו לשמוע בעצמכם את הקול, לגלות כיצד אפשר להיעשות כך, וכיצד אפשר אחרת, אבל לפני כן אני רוצה להזמין אתכן, נשים, לסדנת הכתיבה הקרובה לנשים, שתחל ב-13/10/15 ותימשך 12 מפגשים. בסדנא נפגוש טקסטים של משוררות העוסקים בנשים, נפגוש נשים כותבות אחרות, והחשוב מכל – נפגוש ונבטא את קולותינו שלנו, אלו הפנימיים, עמוקים, המבקשים להישמע ולהיכתב. הסדנא מיועדת הן לנשים מתחילות בכתיבה והן למנוסות, המבקשות להביע את קולן הכותב על טהרת וחגיגת מפגש נשי.

והנה השיר שלי, שאני קוראת בקול, כדי שאפשר יהיה לשמוע את הקול בעולם, ומתחתיו השיר כתוב – כדי שאפשר יהיה לקרוא לאט אות-אות, מילה-מילה, את אבני הבניין המרכיבות את הקול השר.

 סוכר / ליאור גרנות

לא נולדתי אשה, נעשיתי.

לתוך מציאות טרם זמנית הגחתי,

גדולה מעט מכף יד,

משקל של חבילת סוכר, אמא אמרה.

יצור קמוט, תוֵי פנים בלתי מובחנים,

צינורות לפה ולשם, אינקובטור;

לא ברור היה אִם אשרוד.

סוכר, היא סוכר הקטנה.

נלחמתי כמו גבר.

גדלתי ילדה, דמעות

היו באות בקלות, מישהו

זרק מילה, אחרת התסיסה נגדי.

הייתי יפה

(דוגמנית-צמרת, אמרה בכיתה בי"ת

המורָה לבלט, המורֶה בתיכון לא אמר

אך שאל במסיבת הסיום  בקול צרוד ולוחש:

אז… יש לך חבר? ו… מתי ניפגש?).

לבשתי שמלות:

הירוקה הארוכה עם הפרחים בצד,

הכחולה המבריקה עם הבד שנצמד,

האדומה המיני (המוכרת אמרה: מהממת! שימי אותה עם חוטיני),

וגרביונים שקופים עוטפים כף רגל נתונה בנעלֵי

עקב דקים, סירה, פלטפורמה, בובה.

וכך יצאתי למסיבה.

במשך שנים רקדתי:

עם החייל, עם הטייס, עם הצייר, עם המרצֶה, עם המתופף.

אחד שרירי וחסון, אחד מזוקן, אחד מבוגר, אחד צעיר וחמוד, בנות עשרים

יוצאות בריקוד.

קימרתי את הגוף בהתאם לצורות כפות ידיהם,  קימרתי חיוך (מיליון דולר),

עצמתי עיניים, הטיתי את הראש לאחור, הסתחררתי. נתתי להם להוביל.

איזה ריקוד זה היה.

בבקרים מצאתי את הלב שלי

מונח לצדי, גרגרֵי סוכר

נשרו ממנו עם כל פעימה, מבקשים להזכיר לי משהו, לא ידעתי

מה.

היום כשאהובתי שוכבת מתחתי

ואני באה אליה

כמו גבר,

כמו אשה,

(כמו גבר שהוא אשה, כמו אשה שהיא גבר, כמו גבר-גבר, כמו אשה-אשה,

כמו ילדה, כמו תינוקת, כמו ילד, כמו תינוק)

אני בוקעת,

נולדת מחדש

אשה בזרועותיה,

לא נעשית,

נולדת.

אצבעותיה משרטטות את תוֵי פני בקווים ברורים, שפתיה

בוזקות על עורי

גרגרים מתוקים

וגומעות.

כאשר אני קוראת את השיר הזה של לאה גולדברג עוטפת אותי תחושה של אפשר, של תקוה, של היכולת לגלף מתוך הקיים את האפשרי שטמון בו וממתין להיוולד.

אני חושבת על אשה שטמונים בה ריח הים והצדפים וקליפות התפוזים – ריחות של אהבה, של געגוע, של תשוקה. כל אלו ממתינים להתגלות, להינגע, לצאת אל האור, כמו קסם שקיים תמיד, חבוי, ורק זקוק לכך שמישהו יקסום אותו כדי להתרחש.

אור וים מקיפים את האשה הזאת, סובבים סביבה בטעם הערגה המלוחה, עד שמשהו מתוכה עתיד לפרוץ מתוך מאת החישוקים, לעמוד ברור וזקוף, לדבר את עצמו.

אני חושבת על האשה הזאת כעל אשה הפוגשת את קסם הכתיבה. היא משוטטת על חוף הים, יחפה, אפופה בחולות הנפש הצמאים, חסרת מנוחה. היא מפשפשת בתיקה, מוציאה מתוכו פיסת נייר קמוטה ועט. כותבת. היא לא יודעת מה היא כותבת, אבל פתאום איזה מרחב נפתח בתוכה והיא כותבת דברים שהיו חשוקים בה שנים. בהתחלה הם זורמים מתוכה כמו זרזיף, אחר כך כמו נחשול, אחר כך כמו סערה. היא מפסיקה. לוקחת נשימה עמוקה בריח מלח. שואפת אותה לקרבּה. קוראת את שכתבה. מנגבת את פניה הרטובים באצבעותיה, פתאום היא משתקפת לעצמה.

כל הדרך הביתה אצבעותיה ממששות את הפתק בכיסה. היא מגיעה הביתה, קוראת בו שוב. פתאום היא מרגישה כמו אי. העולם שסביבה רוחש מים, הם עלולים להציף אותה, להטביע. מי עוד מרגיש כמוני, היא חושבת, בכל העולם הזה מי. למחרת היא שוב צועדת על החוף, מתכופפת להרים צדף. מתרוממת, מבטה צד דמות של אשה על שובר הגלים. היא רואה אותה משרבטת משהו בפנקס. האשה קמה, מנערת את גופה מן החול, יורדת משובר הגלים, צועדת על החוף. היא מוציאה מהכיס את הפתק מאתמול, מיישרת אותו, מתיישבת, מוציאה עט. האשה משובר הגלים חולפת על פניה, מבטיהן מצטלבים. יש ביניהן חיוך של הבנה. הֵי, היא קוראת פתאום בקול לא לה. האשה עוצרת. מסתובבת אליה. ראיתי שגם את… שגם את כותבת, שכתבת שם משהו, כשישבת על שובר הגלים, היא אומרת לה באומץ בלתי מתוכנן. כן, אומרת האשה. אני יכולה…? יכולה לקרוא לך את מה שכתבתי…? היא שואלת בהיסוס. האשה מתיישבת לידה. היא קוראת בשטף, בלי להרים עיניה מן הדף, קוראת כמו להשתקפות של עצמה. היא מסיימת, מרימה את מבטה, פניה של האשה שטופות דמעות. גם אני, היא אומרת, גם אני. הן מושיטות ידיים זו לזו. מפגש של אי עם אי. אנחנו יבשת עכשיו, מחייכת אליה האשה. היא מחייכת חזרה.

באותו הערב כשהיא חוזרת לביתה היא נושאת בתוכה אור וים ואת הקסם הזה, הקסם הזה של בלתי מסוים שמתרחש בין אשה אחת כותבת לאשה אחרת כותבת, הקסם שמפגיש אותיות נפש קדומות של זו עם אותיות נפש קדומות של זו. היא מרגישה את הגלים הירוקים גואים בתוכה והופכים ממים לפרח, לניצנים ירוקים של אביב.

*

ב-19/4/15 נפתחת סדנת כתיבה לנשים בהנחייתי: נוברות במגירה.

אתן מוזמנות למפגש אי באי, ליצירת יבשות, למרחבי מים ואביב.

הימים חולפים שנה עוברת/ בלי מנגינה אני נשארת./ אני אשה שאף פעם בשום מקום/ לא למדה לנגן./ תשמור עלי הפעם שנוכל לנחש כמיטב היכולת/ מה קרוב יותר, / מותי או מותךָ?/ ובין אפשרות כזו ואחרת/ המנגינה איננה נשארת./ כל לילה אני צולחת נהרות חמים שורצי תנינים./ מה שהיה היה./ לא יאומן באיזו קלות דעת/ שכחת איך פעם אחת בחיים/ הייתי אשה חיה./ חבל על דאבדין ולא משתכחים/ במיוחד בלילה הזה/ שצורב אותי ככוויה./ מה שהיה היה./ תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה./ / דבש ובשמים וריחות רוזמרין/ הם מה שנותר לי ממךָ./ והלילה הזה ארוך כל-כך/ ואיום כנדגלות/ מה נשתנה הלילה הזה/ מכל הלילות./ לא אהבה אני מבקשת/ רק מים רבים/ מעל לראשי/ שיכבו את האהבה./ כל מימי הים התיכון/ והים האדום והים השחור/ הם מים של שלוה. // ותר לי הפעם שלח אותי לחופשי/ ואני אהיה מנוחמת וחופשיה./ לא ימצאוני השומרים הסובבים בחוץ/ לא יפצעוני ולא יכוני/ פעם שלישית או שניה./ אבל אתה ישן שנה של שכחה/ וחולם עליךָ ועל עצמךָ/ וגם לי יש כוח בלתי משוער/ לשכוח מה שצריך לשכוח/ בעיקר לשכוח אותךָ"

    (דליה רביקוביץ/ חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה)

                                          *

תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה, היא אומרת לעצמה. תדבק לשוני לחכי, תדבק לשוני, אם עוד פעם. אוי ואבוי לךְ אם עוד פעם תגידי, אסור לך, היא מאיימת על עצמה, מתרה בעצמה, וזאת משום ששוב חזרה על כך, שוב אמרה מלים של אהבה, חזרה ואמרה מלים של אהבה להוא שישֵן שינה של שכחה, להוא שממלא את לבה, שהאהבה אליו כמים רבים, שוצפים, גואים, לא אהבה, לא אהבה, לא אהבה אני מבקשת, רק מים רבים מעל לראשי שיכבו אותה. היא מחפשת את החולצה השחורה. החולצה שהוא אהב, שהיא אהבה, אהבה את עצמה בתוכה, אהבה את ההשתקפות שלה בעיניו. עיניו שהביטו בה ללילה אחד, לילה אחד של תשוקה, של אובדן החושים, עד שהגיע הבוקר. בבוקר פג הקסם. היה הקסם או שלא היה? הלא גם עכשיו לילה. אבל בלילה הזה המים עולים על גדותיהם, מאיימים להטביע, נהרות חמים שורצי תנינים, בכל לילה. לו היתה יודעת לנגן. לו היתה יודעת לנגן היתה שרה לעצמה, היתה ממלאת את הלילה בצלילי מנגינה, היתה ממלאת את לבה הסתום, מלא עד גדותיו ברגש ההוא – אהבה. רק מים רבים, רק מים רבים. כל מימי הים התיכון והים האדום והים השחור. היא חוזרת לשם מתוך כפיית חזרה, רצון הילדה להרגיש פעם, לו עוד פעם, לו פעם אחת את שבאותו הלילה. היא הולכת לשם, עיוורת היא הולכת לשם, היא פוסעת בחשכה, מוטחת אל קירות החושך, תרה אחריו, מוצאת, פונה אליו במלים הכתובות בלבה, נתקלת בקירות החושך, בקירות שנת הקרח שלו, קירות זויתיות לבו. לא עוד פעם, לא עוד פעם, היא ממלמלת לעצמה, מנסה לעצור את דימום הפציעה של היתקלות נפשה בקשיות זויות נפשו, ותר לי הפעם, היא מתחננת. ותר לי, היא פונה אליו כמו לאלוהים, ותר לי, שחרר אותי, גאל אותי. אנא. היא יודעת שהיא זאת הכובלת את עצמה. היא מנסה להשיב לעצמה את השליטה: תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה, יש לי כוח בלתי משוער לשכוח מה שצריך לשכוח, בעיקר לשכוח אותךָ. לשכוח אותך, לשכוח אותך, לשכוח אותך, היא משננת לעצמה, כמו כישוף. יש לי כוחות בלתי משוערים. היא מנסה לטשטש את מראה פניו – פניו העולים מולה בכל בוקר, פניו המוארים, הרכים, הטובים, החומלים, פניו הקוראים לתוך נפשה, לא, לא, פניו הזויתיים, האטומים, הקפואים, פניו השוכחים, פניו המוסבים ממנה והלאה, והלאה, והלאה, אל כל מימי הים התיכון והים האדום והים השחור, אל כל המים שבעולם.

היא מקרבת אפה אל הכר, שואפת לקרבה. דבש ובשמים וריחות רוזמרין. עובר יום ועוד יום וכל הלילות האלו שורצי הנהרות, שורצי התנינים, הריח דוהה. היא מושיטה את היד, מנסה לאחוז, איפה אתה, איפה אתה, איפה אתה, הידיים שלה תופסות אויר, היא באה אליו, שוב באה אליו, עוד מילה של אהבה, זה היה שם פעם, הוא היה, היה את הלילה ההוא, היתה החולצה השחורה, היא יכולה למצוא את אשר היה. אבל לא, שוב, הוא איננו שם, רק קליפה של מה שהיה פעם הוא. לא יאומן באיזו קלות דעת הוא שוכח אותה. תדבק לשוני לחכי, תדבק לשוני לחכי, תדבק לשוני לחכי. ידבקו רגלי, שידבקו רגלי, שלא יוליכו אותי שוב לשם, להידפק על שערי לבו הנעולים, להיתפס בידי שומרי הלב המיומנים, מנטרלים אותי תוך רגע, מכים ופוצעים אותי, פעם שניה ושלישית ועשירית. שערי הלב האטומים שלו. שום שריר לא זע בפניו, שום ניע. הוא ישן שינה של שכחה. היא מכה בחזם של השומרים. לקול צחוקם, לקול צחוקם. אגרוף של ילדה על לב פלדה, הם צוחקים. מה תעשה עם כל הכעס הזה, במי תטיח את אגרופיה, היא פונה אל עצמה. קורעת בזעם את החולצה השחורה, משליכה אל הפח, מכבסת את המצעים ההם עם ריחות הבשמים, רק מים רבים מעל לראשי, היא מבקשת, רק מים רבים מעל לראשי. אל תחזרי לשם, אני מתחננת אליך, היא אומרת לעצמה. תדבק לשונך. הדבר הזה המושך אותך בעבותות פעם אחר פעם, הרצון לחזור שוב ללילה ההוא, לחפש אהבה, כקבצנית את מחפשת. מלאי האהבה שלו אליך נגמר. היה זה רק הלילה ההוא.

מה נשתנה הלילה הזה, הלילה הזה, הלילה הזה שצורב אותה ככוויה. מה נשתנה. הלילה הזה כולו מרור, היא חושבת לעצמה.

הי, את זוכרת? את זוכרת איך פעם אחת בחיים? איך פעם אחת בחיים היית אשה חיה?

הי, תפתחי את הארון, יש כאן כמה שמלות מסתתרות, לא שחורות, שמלות צבעוניות, צוחקות. יש לך כוחות בלתי משוערים. ותרי לעצמך, ותרי לעצמך, שחררי את עצמך לחופשי. היי מנוחמת וחופשיה. ראי, קלו המים, אין תנינים. 

תלמדי לנגן.

*

לקראת האביב מאחלת חרות לכולנו, שיהיה בנו האומץ לשלח עצמנו לחופשי, לבקש אהבה ולזכות בה, לנגן.

ולקראת אביב מזמינה אתכן לסדנת כתיבה ייחודית לנשים שבה נתור אחר אוצרות נפש כמוסים ונשלח אותם אל החופש, אל הדף

לפרטים נוספים: http://tinyurl.com/k4t6njh

ללוש, בואי כבר הביתה, ארוחת ערב, הצעקה של אמא שלה עושה את כל הדרך מגרונה הצרוד, העייף, אל חלון המרפסת, אל שדרת העצים, אל הרחוב; חזקה ורמה מצעקותיהן של האמהות האחרות, מצליחה לגבור על כולן ולהישמע. בני כיתתה משרטטים באבן על המדרכה, קופצים בקלאס, מיידים זה בזה כדור במחניים; היא יושבת הרחק מהם, עם המחברת שלה והעט, כותבת. מביטה סביבה. לפני שעולה הביתה מניחה בכובעו של הקבצן שבפינה את המסטיק שאבא קנה לה. מבחינה בשינויי מזג האוויר; השמיים נהיים כהים. הנה תיכף הגשם. היא קראה אצל רביקוביץ: "והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב/ ואוהבת את העננים והוגה בהם סיפורים/ והיתה לי שהות רבה להרהר בצער/ מראשית הסתיו האפור ועד סוף הקיץ הצהוב". גם היא ככה, הוגה סיפורים בעננים, בכיתה יושבת ליד החלון, מביטה החוצה, חולמת. קולה של המורה הניצבת מעליה מעיר אותה: "לאה, אולי תגידי לנו את על מה מדבר הפרק שאנו עוסקים בו", והיא: "הפרק, איזה פרק?", וצחוק הילדים וראשה של המורה הנע בתוכחה מצד לצד. היא פותחת את המחברת שלה וכותבת: "פעם היתה ילדה שרצתה לעוף. היא ידעה כמובן שילדים לא יודעים לעוף, אבל באופן מוזר גם ידעה שהיא כן, שהיא יכולה. שבאיזה מקום ממתינות לה הכנפיים שלה, היא רק צריכה למצוא אותן. היא יצאה למסע לחפש כנפיים". היא סוגרת את המחברת, נועלת במנעול. תולה אותו על הצוואר שלה, יחד עם המפתח של הבית. חוזרת הביתה. אמא השאירה לה סיר עם אוכל על הגז ולידו פתק כתוב בכתב העגול שלה, הילדותי, עם השגיאות המצחיקות בעברית: 'תוחלי, ללוש, גם את הבשר, לא לשכואח לסים לפריגידר. אני לחזור מאוחר היום. תיזאר בחוץ עם הילדים'. אמא שלה חושבת שהיא משחקת איתם, כל אחר צהריים, צועקת לא נכון, וכן נכון, ולא פייר, וניצחנו, ועכשיו תורי. היא לא יודעת שהיא יושבת רחוק מהם, בחוץ, לא משחקת, מסתכלת על התנועה המוזרה הזאת של העולם, מאזינה לנגינה העצובה של הקבצן, מצליחה לראות שמינית חיוך או משהו דומה על פניו כשהיא מניחה לרגליו מסטיק או סוכריה או אסימון ופעם אפילו לקחה מן הסיר שהכינה אמא, מהאורז והקציצות והרוטב האדום, והביאה לו בקופסה, "שאלוהים יברך אותך, ילדה טובה, שאלוהים יברך אותך", הוא אמר, ובערב אמא: "את לאכול היום יפה מאד, ללוש, ככה אמא אוהבת שאת לאכול".

אמא – - – הקטנה קוראת לה ובוכה, היא ניגשת, מה קרה, ממי, חלמת חלום רע? היא מחבקת אותה, מביאה לה חלב חם בדבש, מנשקת, מרגיעה, מרדימה. הילדות שלה לא משחקות בחוץ ולא יושבות לבדן בשדרה. הן אחר הצהריים בבית, איתה, לפעמים באות חברות שלהן או שהן הולכות לחברה ולחוג והיא יודעת כל רגע איפה הן ומה הן עושות, בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית הן מעדכנות מבית הספר: "יש! המורה להבעה לא באה! שעור חופשי!"; ביפ; "אמא, אפשר היום פנקייק בארוחת ערב?"; ביפ; "קיבלתי 95 בחשבון!" ביפ – - – "ללי, אולי תשתיקי את הטלפון? אי אפשר ככה כל הישיבה", והיא: "כן, זה הילדות שלי, סליחה". והיא חוזרת הביתה ומקשיבה לסיפורים שלהן על הילד ההוא, והמורה ההיא, ויושבת איתן על השעורים, מנסה להבין את השאלות בהנדסה, ומכינה פנקייק, ומקלחת וקוראת סיפור ומשכיבה לישון, והיא עייפה, כל כך עייפה. פעם השעות של הלילה היו השעות שלה. היתה שמה מוזיקה, מוזגת כוס יין, מתיישבת לכתוב. פעם אפילו שלחה שיר שלה לחבר שכתב בעיתון. זה שיר נהדר, ללי! את מוכרחה לפרסם!, הוא אמר, והיא, מה פתאום, מי ידפיס את זה בכלל. ואחרי שבועיים – הוא שלח לה את העיתון עם השיר שלה, ולמעלה כתב בעיפרון: "מי ידפיס את זה בכלל?! תפסיקי כבר להיות קטנת אמונה". כמה שנים עברו מאז, היא מנסה להיזכר. עשר, חמש-עשרה? איך זלגו לה כל השנים האלו, איך היא זלגה לעצמה. ועכשיו בלילות היא צונחת שדודה, מה זה לילות, נרדמת בעשר בערב. חוץ מהלילה הזה, הלילה הזה, הנה, כבר ארבע ועשרה. היא פותחת את הספר האדום של רביקוביץ. כמה זמן לא פתחה אותו. משחקת את המשחק שהיה לה פעם עם עצמה: לפתוח ספר שירה בעמוד אקראי ולנסות למצוא בשיר שנפתח לה תשובה, סימן, אות. היא פותחת: פורטרט: "היא יושבת ימים רבים בביתה. / היא קוראת עיתונים./ (מה יש,אתה לא קורא?)/ היא אינה עושה מה שהיתה רוצה לעשות/ יש לה עיכובים./ היא רוצה וניל, הרבה וניל./ תן לה וניל." היא צוחקת. כן, היא אינה עושה מה שהיתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים, או חוסר פנאי, או משהו תקוע לה שם, נשכח. הילדה ההיא שהיתה, זאת שהביטה סביבה, בגשם ובעננים ובקבצנים שבקרן רחוב – נדחקה בתוכה למקום קטן, חבוי. היא כבר לא ילדה, היא אמא. יש לה אחריות. "את האימא אחי אחי אחי טובה בעולם!", כתבה לה הקטנה בברכת יום הולדת. ואין לה זמן, אין לה זמן, ללכת עכשיו לחפש את הילדה ההיא שהיתה פעם, לגלף אותה, להוציא אותה ממקום מחבואה, למצוא אותה בוכה. מי יודע אם תוכל לנחם אותה, להרגיע. היא מפחדת שהיא גם תבכה איתה, שתיהן יבכו שם ולא יהיה מי שילטף להן את הראש ויגיד להן, די, ממלה, די. לא קרה שום דבר, הנה, אמא לָכין לך מרק ותסי אמבטיה חמה, והכל בסדר. מי יודע מה יקרה במפגש ההוא שם, היא לא יכולה פשוט להישאב לזה, להישאב לתוך הבכי ההוא, הילדות שלה מחכות, העבודה מחכה, ללי, מה קורה אתך, מה את חולמת, את מוכרחה להראות להם, את היחידה שיכולה, והיא: כן, כן, בטח, אני היחידה.

היא מוכרחה להירדם. לפחות לישון שעה. כבר חמש. היא לא תוכל לתפקד ככה היום. עוד הצצה במחשב, שוב פייסבוק, היא גוללת את העמוד בחוסר עניין. ופתאום משהו צד את עינה: סדנת כתיבה לנשים, מודעה. מה סדנא עכשיו, איזו סדנא, ובכלל – זה בערב, והילדות, הן שונאות שהיא יוצאת בערב ומשאירה אותן עם בייביסיטר. לא, היא לא יכולה. היא סוגרת את המחשב. לישון היא כבר לא תישן. שמה קומקום. מכינה קפה. אני יכולה לכתוב לבד, היא אומרת, מה הבעיה. פותחת דף חדש בוורד וכותבת: "פעם היתה אשה. ילדה. אשה. " איזו התחלה מפגרת, היא חושבת, בא לה לקמט את הדף ולקרוע אותו, אבל הוא במחשב. אי אפשר לקמט. היא סוגרת את הקובץ. לא, לא לשמור את השינויים. מה יש לשמור בשטות הזאת. היא מכינה סנדוויצ'ים לילדות לבית הספר, מתקלחת, מתלבשת, מתארגנת, הנה כבר צריך להעיר אותן. מעירה, מזרזת, מכינה שוקו, מסיעה לבית הספר, נוסעת לעבודה. הלקוח שלה זוכה במשפט. הבוס שלה מאושר: אין כמוך, ללי, אין כמוך. הוא כמעט מחבק אותה. היא מחייכת רבע חיוך. כן, יופי, שמחה שהצלחנו, שפתיה אומרות. בראש שלה לא עוזבת אותה השורה: פעם היתה אשה. ילדה. אשה.

בואו נצא לחגוג, אומר הבוס שלה לה ולמתמחה שלה. לא, היא אומרת, אני לא יכולה, יש לבת שלי הופעה היום בחוג לבלט. והיא לוקחת את הילדות מבית הספר ומגישה צהריים, מזרזת את הגדולה למקלחת, מותחת לה את הגרביונים, מלבישה את בגד הגוף, עושה לה גולגול מהודק, בהצלחה, מתוקה שלי, את הכי נהדרת, היא אומרת לה, ועיניה דומעות כשעיניה של בתה על הבמה נפגשות בשלה, מחייכות. פעם היתה אשה. ילדה. אשה. היית נפלאה, בובילה, מדויקת כל כך. והן יוצאות שלושתן למסעדה לחגוג, הילדות מאושרות. מפטפטות כל הדרך חזרה. בלילה היא שוב לא נרדמת. פותחת את המחשב. איפה היתה המודעה הזאת. נו, מה היא מחפשת עכשיו את המודעה. לא מוצאת, אז לא. כנראה זה סימן. ובכל זאת, עוד חיפוש אחד. גוגל. הנה, זה עולה מיד. בתחתית המודעה יש כתובת מייל. מה אכפת לי לנסות, היא חושבת, רק לברר, רק אשאל מה זה. מה זה אומר. פעם היתה אשה. ילדה. אשה.

הנה הן יושבות סביב שולחן, נשים בגילאים שונים, ממקומות שונים, כל אחת והסיפור שלה, אוחזות בעטים, על ברכיהן מחברת. כבר שישה שבועות. על השולחן שירים בנושא ילדוּת: תרצה אתר עם "ילדותי היתה ספינה שרק כאילו שטה", ו"בילדותי ישנתי בזיעת אפי"; משוררת שלא הכירה בשם אורית גידלי, שכתבה: "אני הילדה הפסקה מפחידה אותי/ יותר מן השעור לא ברור/ מה צריך לעשות, ילדים אחרים/ החמצות"; נורית זרחי עם "כמו קול קוקיה ממעבה יער/ ילדוּת מכה פעם אחת/ ונעלמת בחשכה"; ודליה שלה: "חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורדות/ והים למטה שכשך והכחיל מן השמש./ בשמיים פרחו עננים כמו שושני נהר/ ואנחנו היינו עוד ילדות". עיניה דומעות. "פעם היתה אשה. ילדה. אשה. ילדה שרצתה לעוף. אשה שרצתה לעוף. בכל בוקר היתה מביטה אל השמיים, בודקת את תנועת העננים, כל ענן אצר סיפור בשבילה. כל ענן היה עולם. במקום גשם הורידו העננים בשבילה כנפיים. אם תתפסי אותן, הם אמרו, תוכלי להגיע לכל הסיפורים, תוכלי לברוא לך עולמות. תוכלי לצייר לך חלום ותקווה וורוד. היא הושיטה ידיה, אם אתפוס אותן, חשבה. היא ידעה שאם תתאמן מספיק – תצליח לתפוס את הכנפיים ותוכל לעוף עד לעננים ולקטוף את הסיפורים משם, לשכן אותם בלב שלה. היא ידעה ש – - – " היא מרימה עיניה לנשים האחרות, מרימה עיניה למנחה. זאת ההתחלה, היא אומרת להן; עיניהן מלטפות אותה ברוך, מבטן מעודד אותה להמשיך. כבר יש לך כנפיים, הן לוחשות לה, את לא מרגישה שאת כבר עפה? היא שולחת יד אחת לצידי גופה, את היד השניה מניחה על לבה. כן, הן צודקות. היא מרגישה אותם שם, ברור. אות אות היא ממששת, אותיות שמתחברות למלים, שהופכות למשפטים, שמספרים סיפור ועוד אחד ועוד. הסיפורים שלה. הנה הילדה, היא חוזרת אל עצמה. היא נושמת. היא עפה. האוויר שם צלול ונקי, במרומים. יש לה הרבה ממנו, יש לה שהות רבה. היא חוזרת הביתה ובלילה פותחת את הספר האדום של דליה, משחקת עם עצמה את משחק שיר באקראי, בואי נראה מה יצא לי, היא חושבת לעצמה, קוראת: "יש לךְ ילד, יש לךְ זמן ויש לךְ שירה".

ב-4 בינואר תיפתח סדנת כתיבה לנשים בהנחייתי ברמת גן. מוזמנות לפנות לכן זמן ושירה למצוא כנפיים.

]]> https://bibliotherapy.co.il/writing-women/feed/ 0 https://bibliotherapy.co.il/women-and-bibliotherapy/ https://bibliotherapy.co.il/women-and-bibliotherapy/#comments Tue, 10 Jun 2014 20:39:22 +0000 http://bibliotherapy.co.il/?p=593 אחד הכוחות הגדולים של ספרות בעיני הוא היכולת לבטא קולות מושתקים, חבויים, מודָרים, מחשבות שכולנו חושבים אבל לא נעים לנו לומר אותן בקול. הכוח הזה הוא גם כמובן איכות תרפויטית ראשונה במעלה של טקסט: האפשרות שנותן לנו טקסט כזה ללגיטימציה של התחושות והמחשבות שלנו והאופן שבו לעתים הוא ממש מנסח עבורנו רגשות עמוקים או הלכי נפש שלא היו לנו מלים עבורם.

כזה הוא בעיני השיר "שֶׁתֶן" של ריקי כהן, שפורסם בספרה המצוין "ערמה מלוכלכת בכל חדר" (הוצאת ספרא, 2013). אני מביאה כאן את השיר במלואו:

מרתקת בעיני העובדה שעל אף שהשיר הזה כתוב בגוף שלישי ולמעשה האשה המתוארת בו אינה מדברת בשיר אף לא פעם אחת – השיר הזה מצליח לבטא את קולותיהן של נשים רבות. הוא מצליח לעשות זאת באמצעות התיאור של פעולה אינטימית, חסרת שליטה, שגלומים בה לֵאוּת גופה ונשמתה של האשה, היעדר גרם של פנאי לעצמה, היותה משמשת כעובדת מפעל בסרט הנע של בית-ילדים-משפחה ומחאתו הטבעית, הספונטנית של הגוף כנגד אלו.

אני חושבת על ריבוי הפעלים שבשיר, שגורמים לכך שגם הקוראים יחושו את תחושת הדחיסות והעומס וישמעו את תקתוק השעון שאומר: מהר, מהר, קדימה, אין זמן, צאי כבר החוצה, צריך להשכיב את התינוק. הרגע העילאי של האושר, "באמבטיה, עם השתן" הוא הרגע שבו היא "לא שומעת הזדקקות" ויכולה להרף "לא להיות שייכת למישהו שרוצֶה". רק ברגע הזה ניתן לה החסד להיות עם עצמה, להיות שייכת לעצמה, להחזיר לעצמה את עצמה. אבל החסד הזה מתרחש רק לרגע, כי "אם תשלוף את הפקק, ישמעו זאת כאות ויסתערו על מפתן הדלת" ושוב יפקיעו אותה מעצמה לטובת "פס הייצור התובעני".

אני חושבת על האשה המשתינה באמבטיה, מערבבת את נוזלי גופה – נוזלי הפְּנִים – עם מי האמבטיה החיצוניים, ובעצם מאפשרת בכך הנכחה מסוימת של הפְּנים שלה, של הגוף שלה, של נוזלים היוצאים מן הפְּניִם אל החוץ, כמו מסמנת טריטוריה בעולם, אומרת: "אני כאן".

השתן היוצא ללא שליטה מנכיח עמדה ילדית ויותר מכך – תינוקית – שכמו אומרת: גם בי קיימים החלקים התינוקיים, הנזקקים; גם לי יש צרכים. אני לא רק המטפלת שלכם, גם אני רוצה שיטפלו בי. עצם ההשתנה באמבטיה והשהות בתוכה כבתוך רחם מזכירה לאשה הגדולה, האמא, המטפלת, את החלקים הנזקקים בתוכה וקוראת לה לטפל גם בהם, בילדה – או בתינוקת – אשר בתוכה, ולא רק בתינוק הממשי שלה.

אבל גם בתוך הרגע הזה אין היא יכולה להתמסר לעצמה אלא מחזיקה בתודעתה את תכונת ההתרחשות מחוץ לחדר האמבטיה ואת המטלות הממתינות לה: הרצפה הדורשת שטיפה, החפצים המסוכנים שצריך לסלק, הירקות במקרר שצריך לזרוק, מכונת הכביסה, והבישולים וְ –  – –

והנה תם הרגע. בתום הרגע הזה, היא מרוקנת את האמבטיה ומתנקה, מתלבשת, יוצאת בשקט מחדר האמבטיה ו"הולכת למלא את תפקידה בהשכבה הלילית", כמו תלמידה ממושמעת או כמו עובדת חרוצה ומסורה, מבלי שאיש יֵדע – לא על הצרכים שלה (תרתי משמע) ולא על קיומו של הקול הזה בתוכה, זה שרוצה "להשתין בקשת" – בעמידה, כמו גבר – על התפקידים, החובות, המוסכמות, הציפיות, הדרישות, הסטריאוטיפים המגדריים.

בני הבית לא יודעים. אמא היתה חמש דקות באמבטיה ויצאה, והנה, היא באה לקרוא סיפור או לשיר שיר, לערסל ולחבק ולהרגיע.

אבל אנחנו – הקוראים – יודעים. אנחנו – הקוראות – יודעות. אנחנו יודעות מה התרחש בחמש דקות האלו מעבר לדלת של החוץ, בתוך האמבטיה. אנחנו יודעות שנשמע שם הקול שצריך, שזקוק, הקול שאומר: "גם אני", "תראו אותי", גם אני צריכה שיטפלו בי, שישירו לי שיר, שיאמרו לי מילה טובה, שיכינו לי קפה או חלב בדבש או תה, משהו מפנק. אנחנו יודעות שנשמע שם הקול שמוחה, הקול שאומר: "הי, יש לי קול", "אני לא רק פועלת בפס היצור", "יש לי עצמי".

בעצם כתיבת השיר הזה פותחת בפנינו ריקי כהן את הדלת הסגורה של חדר האמבטיה של הדוברת בשיר שלה ומכניסה אותנו פנימה, ובה בעת היא נכנסת אל חדרי האמבטיה שלנו, אבל יותר מכך – היא מאפשרת לנו להיכנס אל חדרי האמבטיה של עצמנו, אלו המפגישים בתוכנו את החוץ ואת הפְּנים ומעלים בנו את השאלות לגבי הקולות שלנו: עד כמה אני מאפשרת לעצמי להקשיב לקול שלי? עד כמה אני מביעה את הקול שלי בפני האחרים? עד כמה אני מפנה מקום לצרכים שלי? עד כמה אני בשירות האחרים שסביבי?

קולה של האשה שבשיר לא נשמע. קולה לא תורגם עדיין למלים; הוא מובע באמצעות מחאת הגוף המתריסה כנגד רשימת הפעולות המוזכרות בשיר שעליה לבצע. אבל דווקא משום שקולה לא נשמע בגוף ראשון הוא מעורר בנו את השלמת הפערים ואת ההשלכות מעולמנו שלנו, מחדרי האמבטיה שלנו.

זהו בדיוק המקום – בעבודה ביבליותרפויטית – לבקש מעצמנו, הקוראות, לכתוב את קולה של האשה שבשיר בגוף ראשון – מה היא אומרת לעצמה (בשלבים שונים בשיר: כאשר היא באמבטיה, כאשר היא יוצאת ממנה); מה היא אומרת לאנשים בסביבתה (לבן זוגה? לילדיה? לאמה שלה?) – ובכך כמובן לכתוב את הקולות הייחודיים שלנו.

השיר מסתיים ב"תפקידה [של האם] בהשכבה הלילית", ואני חושבת על תפקידה של המשוררת לא בהרדמה, כי אם בעירור; בעירור הקולות המושתקים, אלו הנבלעים ברעשי פס הייצור; באופן שהיא מצליחה לגרום לנו להשתהות ברגע הזה בתוך חדר האמבטיה, ביחד איתה, יחד עם עצמנו ולהקשיב לְמָה שיש לנפש שלנו לומר לעצמה ולאחרים ולדבר את הקולות האלו.

אני כותבת את השורות האלו במרפסת שבביתי, מבטי אל הרחוב. על המדרכה שממול עוברת בחורה, אוזניות לראשה והיא שרה לעצמה בקול. הולכת בצעדים מהירים ושרה. היא לא עסוקה במי שומע אותה, במה חושבים עליה, לא מרימה את מבטה לראות אותי למשל שמביטה בה וכותבת עליה. היא עסוקה בעצמה, קשובה לעצמה, למוסיקה שבחרה עבור עצמה. שרה אותה בקול. שרה לעצמה ואֶת עצמה.

אני מקוה לחשוב שזה "רגע עילאי של אושר".

*

לנשים המעוניינות למצוא גם הן – ולכתוב – את קולותיהן הפנימיים שלהן, אני פותחת סדנת כתיבה לנשים בשם "חוגגות נשיות". הסדנא תבקש לאפשר למשתתפות בה להקשיב לקולן הייחודי ולהביעו בכתב, תוך דיאלוג עם טקסטים של משוררות בנושאי תשוקה נשית, אהבה רומנטית, התכתבות עם הילדה שהייתי וקריאת תיגר על מוסכמות חברתיות המצופות מנשים, מנקודת מבט פמיניסטית ובאוירה קבוצתית נשית ואינטימית. למעוניינות להירשם – מוזמנות מאד לכתוב לי.