מה קורה במפגש בין הטקסט לנפש? איך משפיעים על הנפש טקסטים מז'אנרים שונים? אלו תהליכים ייחודיים הם מחוללים בה? כיצד ניתן לבחור בקליניקה טקסט מז'אנר שיתכתב עם מצבו הרגשי של המטופל, יהדהד אותו וידבר אותו? אלו איכויות תרפויטיות ייחודיות מאפיינות טקסטים מז'אנרים שונים?

בימים האחרונים הגשתי את העבודה, וחבריי הנהדרים נתן ואסנת קנו לי לכבוד ההגשה את המתנה של הגברת הזאת שבתמונה: רופאה חמורת סבר, אוחזת ספר בידה, שיערה אסוף בקפידה ומשקפיים לעיניה. התמונה שעשעה אותי מאד, ובמקום שבו אמורים להיות כתובים מרשמי התרופות – הכנסתי פתק: "שיר פעמיים ביום!".

בשעור הראשון בקורס ביבליותרפיה שאני מלמדת אני מבקשת מן הסטודנטיות: תיזכרו בשיר שאתן אוהבות. תכתבו לכן את המלים שלו מן הזיכרון (לא לחפש בגוגל!). תחשבו: מתי אתן פונות אל השיר הזה, באיזה מצב-רוח? ומה אתן מרגישות לאחר שמאזינות לו? אחר-כך אני מאפשרת לבדוק את מילות השיר בגוגל, לראות מה זכרו מתוכו, לחשוב מדוע זכרו דווקא את השורות שזכרו, וביחד אנחנו מקשיבות למלים – מבינות מה בעצם עושה השיר הזה, אלו תהליכים נפשיים הוא מחולל? האם הוא מאפשר הזדהות, תחושה שיש עוד מישהו בעולם שמרגיש ככה בדיוק? האם הוא נותן כוחות ותקווה? האם הוא מעביר את התחושה של בן ברית בעולם, של איש או אשת סוד? האם הוא לוחש באוזננו דברים שמצויים עמוק בתוכנו והיינו צריכות לשמוע בדיוק עכשיו?

לפני זמן מה פתחתי בלוג נוסף פה באתר – "אורחים כותבים" – וביקשתי מאנשים שיכתבו על טקסט שבשבילם הוא טקסט מרפא, במלים אחרות: טקסט שהיו רוצים לקבל כמרשם – פעמיים ביום.

אז אלו "מרכיבים פעילים" יש בתרופה הזאת שנקראת שיר? – קודם כל, אני חושבת על היכולת של השיר לדבר בדיוק את מה שאנחנו מרגישים באופנים שלפעמים לא ידענו לנסח אפילו לעצמנו. הסתובבנו עם התחושות האלו בעולם מבלי לדעת את שמותיהן עבורנו – ופתאום בא הדבר הזה, עם השפה המרוכזת, הדחוסה, המטאפורית לעתים, המדלגת מקצב או חרוז לפעמים – ואומר לנו אותנו; "שירה כמתמללת את הבלתי ניתן לתמלול" קראתי לזה בעבודת הדוקטורט. איזו הקלה זאת כשניתנים שֵמות לדברים האלו שגועשים בתוכנו ללא שֵם. אפשר פתאום לשים עליהם את האצבע, הם נהיים ככה פחות מעורפלים, פחות מאיימים, מקבלים צורה, תחימה וגבול.

טקסטים רבים יכולים להדהד אותנו, לגרום לנו לחוש הזדהות עמם, אבל שירה, לטענתי, עושה את זה באופן אחר: היא מאפשרת לנו לדבר את הדברים שהפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס קרא להם: "הידוע שאינו נחשב" – דברים שאנחנו יודעים אותם בידיעה גופנית, נפשית, אך עדיין לא יכולים לחשוב אותם, לקרוא להם בשם. את אותם הדברים הראשוניים, הבראשתיים, מאפשרת השירה לדבר.

המרשם שמציעה פה הדוקטור הנכבדת שבתמונה – "שיר פעמיים ביום" – הזכיר לי את השיר של חוה אלברשטיין: "כל שעה נשיקה": "להקלה בהפרעות נשימה ועיכול,/ לא להפסיק לקחת עד סוף הטיפול./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// תרופה זו אין לשמור מילדים ותינוקות,/ לקחת בין הארוחות ועם הארוחות. / כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.//  לא צריך לאחסן במקום מיוחד – /לא חשוך, לא קר ולא יבש./  אפשר לקבל בלי מרשם של רופא,/ צריך פשוט לבוא ולבקש./  כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// אין חשש שהתרופה תפגע בערנות,/ אבל שימוש ממושך עלול לגרום לתלות./  כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// אם נטלתְּ מנת יתר – לא יקרה לך כלום,/ אין צורך לרוץ לחדר מיון./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// לעיתים רחוקות יש תופעות לוואי:/ נדודי שינה או סחרחורת (נדיר)./ אך כל התופעות חולפות מעצמן,/ לאחר תקופת הסתגלות לתכשיר./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// תאריך אחרון לשימוש – עד עולם./ תאריך אחרון לשיווק – סוף העולם./כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק".

מה שהזכיר לי את השיר – אסוציאטיבית – הוא המבנה המרשמי של השיר – כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק, שמתייחס אל נשיקות וחיבוקים כאל תרופה, כמו "שיר פעמיים ביום".

ועכשיו כשאני מאזינה שוב למילות השיר המוכּר לי אני חושבת על דבר נוסף שמחבר בין מרשם השיר פעמיים ביום ומרשם הנשיקה כל שעה והחיבוק כל שעתיים: הנשיקה והחיבוק מביעים אהבה באופן הראשוני ביותר שלה, הגולמי, הפיזי, נטול המילים; וזה בדיוק – כך אני טוענת – מה שעושה שיר. על אף שחומרי הגלם שלו הן מלים – בכל זאת הוא נוגע – פעמים רבות – בלא מילולי הנפשי ולוכד אותו.

אני מתרגשת מן ההשוואה הזאת, כי שוב זה קרה: שוב קרה קסם במפגש עם שיר. שיר שאני מכירה זמן רב כל-כך פתאום גילה לי משהו חדש בתוכו, משהו חדש בתוכי.

אני יושבת מול דמותה של הדוקטור הנכבדת האוחזת במרשם. שאלה, דוקטור, אני אומרת לה. כן? היא מרימה מבטה מעל המשקפיים. האם זה אותו שיר פעמיים ביום, או בבוקר שיר אחד ובערב שיר אחר? – אה…. זה כבר להחלטתך, היא אומרת, ופתאום כבר לא נראית לי כה פסקנית.

אני חושבת על תהליך התנועה שעשויים ליצור שירים בתוכנו – פתאום לחשוף בפנינו דבר שלא היינו מודעים אליו, לאפשר לנו זווית ראייה אחרת, לברוא חדש. ואז – יתכן שאותו שיר-נפש שנשמע בבוקר יִשָּמע באופן אחר בערב, כמילותיו של יעקב אורלנד: "אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר"; ואולי בכלל יהיה זה שיר אחר.

בסיום המפגש החוגג שלי עם נתן ואסנת, מגיעה בתם רונה, ששבה מבית הספר, בחיוך מאיר וצוחק, כשעל צווארה תלויה שרשרת ועליה תליון נפתח ובתוכו דברים שכתבה שאהובים עליה.

על השולחן מונחת הדוקטור. אני מראה אותה לרונה ומבטי הצוחק פוגש בזה שלה.

• ב- 7/2 אני פותחת סדנת כתיבה חדשה: מפגש טקסט ונפש – שבה נכתוב במגע עם "חומרי נפש" ודרך מפגש עם שירים של משוררים ומשוררות, ונמצא נתיבים לדייק את עצמנו אל הדף. לפרטים לחצו

• כתבו גם אתם ל"אורחים כותבים" על שיר מרפא עבורכם, כזה שאתם חוזרים אליו ומיטיב עם לבכם – לפרטים 

לפני כמה חודשים נתקלו עיני בקול קורא לאנתולוגיה חדשה – בעריכת המשוררת ריקי כהן – ששְׁמה: "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", בהתבסס על הציטוט הידוע של סימון דה בובואר. הקול הקורא קרא למשוררות ולצלמות לשלוח שירים וצילומים לאנתולוגיה בהשראת המשפט הזה. התיישבתי לכתוב. "לא נולדתי אשה, נעשיתי", היה המשפט הראשון שעלה בראשי, בגוף ראשון, ומתוכו נולד השיר שכתבתי במשך כמה ימים.

אנחנו נולדות תינוקות. גברים נולדים תינוקות. כבר אז, כידוע, מתחילה החלוקה. ורוד לבנות, כחול לבנים. שמלות, קוקיות, סרטים ובובות לבנות, מכוניות ונעלי ספורט לבנים. תהיי עדינה, מתוקה. תהיה גבר. זכורה לי פעם שחיכיתי בתור לבדיקות דם ולפני היה ילד כבן חמש-שש שבכה כשיצא מהבדיקה, מלווה באביו. "אתה גבר", אמר לו האב, "גבר לא בוכה".  מגיל חמש מחונך הילד הזה להשתיק את בכיו, להשתיק הבעות הנתפשות כמעידות על חולשה או אפילו על רגש טבעי של כאב.

ילדות, לעומת זאת, מוסללות לפסיביות, לעדינות, לרגשנות, לריצוי. לפני שנים עבדתי בגן ילדים ובחג הפורים הגעתי מחופשת לנסיך. "איזה יופי", "אמרה לי הגננת, "התחפשת לציירת", "לא, התחפשתי לנסיך", הסברתי; "נסיכה", היא תיקנה, "לא… נסיך…", התעקשתי. מיותר לציין שכל הילדות בגן התחפשו לנסיכות וכל הילדים התחפשו ללוחמים או אבירים או שאר מיני תחפושות לוחמניות. בעיניה המבולבלות של הגננת ראיתי אז את ההשתקפות של הסדר החברתי הברור כל כך, המקוטלג, שאפילו אשה המחופשת לנסיך יכולה לערער עליו.

ולתוך זה אנחנו גדלות, גם כיום. וברבות השנים שוכחות שלא נולדנו כך אלא נעשינו. שהנסיכה הלבושה במיטב שמלותיה המפוארות, התפוחות, הגנדרניות, הממתינה לנסיך שלה, היא רק תחפושת. ומי שמעזה להשיל מעליה את התחפושת הזאת – מקוטלגת כ"גברית", כאילו יש רק דרך אחת, מאד מסוימת, להיות אשה. לערעור על הסדר החברתי יש מחיר. אבל גם להישארות בתוכו: מחיר של השתקת קולות אחרים בתוך הנפש, קולות המבקשים לעצמם משהו אחר. לעתים החברה ממסכת כל כך את הקולות האלו עד שאפילו האשה או הנערה עצמה לא יכולה לשמוע את קולה שלה, לדוגמא אשה הנמצאת במערכת יחסים שבה היא מרצה את בן זוגה באופן אוטומטי ולא קשובה לצרכיה שלה ואולי אף כלל אינה מודעת להם; אשה המגלה בגיל מבוגר את משיכתה המינית לבנות מינה משום שכלל לא העלתה את האפשרות הזאת לגבי עצמה בתוך חברה המכוונת להטרו-נורמטיביות; אשה המוותרת על קריירה משמעותית ועל הגשמה מקצועית לטובת טיפול בילדים ובבית ; אשה שנישאת ומיד מביאה ילדים כי "ככה זה" מבלי לשאול את עצמה אם הרצון הוא באמת שלה ועוד.

לעתים מפגשים שונים במהלך החיים עשויים לסדוק משהו במעטפת הזאת ולחשוף את הקולות הרוחשים מתחת, המבקשים להתגלות. אלו יכולים להיות מפגשים עם טקסטים (כגון זה של סימון דה בובואר למשל או כגון הטקסטים האמיצים שלוקטו לאנתולוגיה "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה") או עם נשים אחרות שמראות שאפשר גם אחרת, שאפשר גם למצוא דרך לתת ביטוי לקול הפרטי שלך. ולעתים זה שילוב של מפגש עוצמתי הן עם נשים אחרות והן עם טקסטים, כפי שקורה בסדנאות הכתיבה לנשים שאני מנחה בשנים האחרונות. מרגש אותי מאד להיות עדה כל פעם מחדש לעוצמה שמוצאות הנשים בתוכן לגעת במשאלות כמוסות, בתשוקות, בכאבים, בקולות רדומים לעתים, להעיר ולבטא אותם במלוא צלילותם. מרגש אותי הכוח שהן מעניקות זו לזו, הכוח שהן שואבות מן הטקסטים והאופנים שבהם הן כותבות מחדש את הטקסטים שעמם הן באות בדיאלוג.

אני מרגישה שבמפגשים האלו הציפיות, המוסכמות, ה"מה יגידו" – מוּשָלים, וחומרי הנפש הראשוניים מונחים כמו אבני בניין רכות, שניתן ללוש ולעצב אותן ולבנות מחדש, לערער על מה שנתפש כמובן מאליו לכאורה, לשאול שאלות, להעז לחקור ולשאול, ולכתוב. לכתוב. לקעקע על הדף את הקול המתהווה, המאפשר לעצמו להישמע, המבקש להיות חקוק.

אני נדהמת כיצד לעתים כבר במפגש הראשון נוצרת אינטימיות בין הנשים, מרחב שמאפשר מיד לשים על השולחן ולשתף את מה שבחיי היומיום אולי פחות זוכה לשיתוף, מרחב שמאפשר להשיל תחפושות, מסכות, לגעת בבפנים.

והכתיבה. הכתבה שממקדת, שמחייבת להביט פנימה, שלא מאפשרת לברוח. אֶת השיר שלי לאנתולוגיה לקח לי כמה ימים לכתוב. כמה ימים של התבוננות פנימית, של התבוננות לאחור, של מציאת המלים שידייקו, שידייקו את הנפש שלי ואת אופן הביטוי. ואז מתרחש הקסם הזה – שאף פעם אין לי הסבר כיצד הוא קורה : אחרי הכתיבה הטקסט שאני עצמי כתבתי מגלה לי את עצמי, מספר לי מה בעצם רציתי לומר. כשקראתי את הקול הקורא לאנתולוגיה לא ידעתי מה אני מבקשת להגיד על "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", או כיצד אני עצמי נעשיתי או מה זה אומר "להיעשות אשה". אבל אחרי שכתבתי ידעתי. אחרי שכתבתי הטקסט שלי עצמו גילה לי, גילה לי את קולי שלי.

מיד אביא אותו כאן לפניכם, שתוכלו לשמוע בעצמכם את הקול, לגלות כיצד אפשר להיעשות כך, וכיצד אפשר אחרת, אבל לפני כן אני רוצה להזמין אתכן, נשים, לסדנת הכתיבה הקרובה לנשים, שתחל ב-13/10/15 ותימשך 12 מפגשים. בסדנא נפגוש טקסטים של משוררות העוסקים בנשים, נפגוש נשים כותבות אחרות, והחשוב מכל – נפגוש ונבטא את קולותינו שלנו, אלו הפנימיים, עמוקים, המבקשים להישמע ולהיכתב. הסדנא מיועדת הן לנשים מתחילות בכתיבה והן למנוסות, המבקשות להביע את קולן הכותב על טהרת וחגיגת מפגש נשי.

והנה השיר שלי, שאני קוראת בקול, כדי שאפשר יהיה לשמוע את הקול בעולם, ומתחתיו השיר כתוב – כדי שאפשר יהיה לקרוא לאט אות-אות, מילה-מילה, את אבני הבניין המרכיבות את הקול השר.

 סוכר / ליאור גרנות

לא נולדתי אשה, נעשיתי.

לתוך מציאות טרם זמנית הגחתי,

גדולה מעט מכף יד,

משקל של חבילת סוכר, אמא אמרה.

יצור קמוט, תוֵי פנים בלתי מובחנים,

צינורות לפה ולשם, אינקובטור;

לא ברור היה אִם אשרוד.

סוכר, היא סוכר הקטנה.

נלחמתי כמו גבר.

גדלתי ילדה, דמעות

היו באות בקלות, מישהו

זרק מילה, אחרת התסיסה נגדי.

הייתי יפה

(דוגמנית-צמרת, אמרה בכיתה בי"ת

המורָה לבלט, המורֶה בתיכון לא אמר

אך שאל במסיבת הסיום  בקול צרוד ולוחש:

אז… יש לך חבר? ו… מתי ניפגש?).

לבשתי שמלות:

הירוקה הארוכה עם הפרחים בצד,

הכחולה המבריקה עם הבד שנצמד,

האדומה המיני (המוכרת אמרה: מהממת! שימי אותה עם חוטיני),

וגרביונים שקופים עוטפים כף רגל נתונה בנעלֵי

עקב דקים, סירה, פלטפורמה, בובה.

וכך יצאתי למסיבה.

במשך שנים רקדתי:

עם החייל, עם הטייס, עם הצייר, עם המרצֶה, עם המתופף.

אחד שרירי וחסון, אחד מזוקן, אחד מבוגר, אחד צעיר וחמוד, בנות עשרים

יוצאות בריקוד.

קימרתי את הגוף בהתאם לצורות כפות ידיהם,  קימרתי חיוך (מיליון דולר),

עצמתי עיניים, הטיתי את הראש לאחור, הסתחררתי. נתתי להם להוביל.

איזה ריקוד זה היה.

בבקרים מצאתי את הלב שלי

מונח לצדי, גרגרֵי סוכר

נשרו ממנו עם כל פעימה, מבקשים להזכיר לי משהו, לא ידעתי

מה.

היום כשאהובתי שוכבת מתחתי

ואני באה אליה

כמו גבר,

כמו אשה,

(כמו גבר שהוא אשה, כמו אשה שהיא גבר, כמו גבר-גבר, כמו אשה-אשה,

כמו ילדה, כמו תינוקת, כמו ילד, כמו תינוק)

אני בוקעת,

נולדת מחדש

אשה בזרועותיה,

לא נעשית,

נולדת.

אצבעותיה משרטטות את תוֵי פני בקווים ברורים, שפתיה

בוזקות על עורי

גרגרים מתוקים

וגומעות.

כאשר אני קוראת את השיר הזה של לאה גולדברג עוטפת אותי תחושה של אפשר, של תקוה, של היכולת לגלף מתוך הקיים את האפשרי שטמון בו וממתין להיוולד.

אני חושבת על אשה שטמונים בה ריח הים והצדפים וקליפות התפוזים – ריחות של אהבה, של געגוע, של תשוקה. כל אלו ממתינים להתגלות, להינגע, לצאת אל האור, כמו קסם שקיים תמיד, חבוי, ורק זקוק לכך שמישהו יקסום אותו כדי להתרחש.

אור וים מקיפים את האשה הזאת, סובבים סביבה בטעם הערגה המלוחה, עד שמשהו מתוכה עתיד לפרוץ מתוך מאת החישוקים, לעמוד ברור וזקוף, לדבר את עצמו.

אני חושבת על האשה הזאת כעל אשה הפוגשת את קסם הכתיבה. היא משוטטת על חוף הים, יחפה, אפופה בחולות הנפש הצמאים, חסרת מנוחה. היא מפשפשת בתיקה, מוציאה מתוכו פיסת נייר קמוטה ועט. כותבת. היא לא יודעת מה היא כותבת, אבל פתאום איזה מרחב נפתח בתוכה והיא כותבת דברים שהיו חשוקים בה שנים. בהתחלה הם זורמים מתוכה כמו זרזיף, אחר כך כמו נחשול, אחר כך כמו סערה. היא מפסיקה. לוקחת נשימה עמוקה בריח מלח. שואפת אותה לקרבּה. קוראת את שכתבה. מנגבת את פניה הרטובים באצבעותיה, פתאום היא משתקפת לעצמה.

כל הדרך הביתה אצבעותיה ממששות את הפתק בכיסה. היא מגיעה הביתה, קוראת בו שוב. פתאום היא מרגישה כמו אי. העולם שסביבה רוחש מים, הם עלולים להציף אותה, להטביע. מי עוד מרגיש כמוני, היא חושבת, בכל העולם הזה מי. למחרת היא שוב צועדת על החוף, מתכופפת להרים צדף. מתרוממת, מבטה צד דמות של אשה על שובר הגלים. היא רואה אותה משרבטת משהו בפנקס. האשה קמה, מנערת את גופה מן החול, יורדת משובר הגלים, צועדת על החוף. היא מוציאה מהכיס את הפתק מאתמול, מיישרת אותו, מתיישבת, מוציאה עט. האשה משובר הגלים חולפת על פניה, מבטיהן מצטלבים. יש ביניהן חיוך של הבנה. הֵי, היא קוראת פתאום בקול לא לה. האשה עוצרת. מסתובבת אליה. ראיתי שגם את… שגם את כותבת, שכתבת שם משהו, כשישבת על שובר הגלים, היא אומרת לה באומץ בלתי מתוכנן. כן, אומרת האשה. אני יכולה…? יכולה לקרוא לך את מה שכתבתי…? היא שואלת בהיסוס. האשה מתיישבת לידה. היא קוראת בשטף, בלי להרים עיניה מן הדף, קוראת כמו להשתקפות של עצמה. היא מסיימת, מרימה את מבטה, פניה של האשה שטופות דמעות. גם אני, היא אומרת, גם אני. הן מושיטות ידיים זו לזו. מפגש של אי עם אי. אנחנו יבשת עכשיו, מחייכת אליה האשה. היא מחייכת חזרה.

באותו הערב כשהיא חוזרת לביתה היא נושאת בתוכה אור וים ואת הקסם הזה, הקסם הזה של בלתי מסוים שמתרחש בין אשה אחת כותבת לאשה אחרת כותבת, הקסם שמפגיש אותיות נפש קדומות של זו עם אותיות נפש קדומות של זו. היא מרגישה את הגלים הירוקים גואים בתוכה והופכים ממים לפרח, לניצנים ירוקים של אביב.

*

ב-19/4/15 נפתחת סדנת כתיבה לנשים בהנחייתי: נוברות במגירה.

אתן מוזמנות למפגש אי באי, ליצירת יבשות, למרחבי מים ואביב.

ללוש, בואי כבר הביתה, ארוחת ערב, הצעקה של אמא שלה עושה את כל הדרך מגרונה הצרוד, העייף, אל חלון המרפסת, אל שדרת העצים, אל הרחוב; חזקה ורמה מצעקותיהן של האמהות האחרות, מצליחה לגבור על כולן ולהישמע. בני כיתתה משרטטים באבן על המדרכה, קופצים בקלאס, מיידים זה בזה כדור במחניים; היא יושבת הרחק מהם, עם המחברת שלה והעט, כותבת. מביטה סביבה. לפני שעולה הביתה מניחה בכובעו של הקבצן שבפינה את המסטיק שאבא קנה לה. מבחינה בשינויי מזג האוויר; השמיים נהיים כהים. הנה תיכף הגשם. היא קראה אצל רביקוביץ: "והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב/ ואוהבת את העננים והוגה בהם סיפורים/ והיתה לי שהות רבה להרהר בצער/ מראשית הסתיו האפור ועד סוף הקיץ הצהוב". גם היא ככה, הוגה סיפורים בעננים, בכיתה יושבת ליד החלון, מביטה החוצה, חולמת. קולה של המורה הניצבת מעליה מעיר אותה: "לאה, אולי תגידי לנו את על מה מדבר הפרק שאנו עוסקים בו", והיא: "הפרק, איזה פרק?", וצחוק הילדים וראשה של המורה הנע בתוכחה מצד לצד. היא פותחת את המחברת שלה וכותבת: "פעם היתה ילדה שרצתה לעוף. היא ידעה כמובן שילדים לא יודעים לעוף, אבל באופן מוזר גם ידעה שהיא כן, שהיא יכולה. שבאיזה מקום ממתינות לה הכנפיים שלה, היא רק צריכה למצוא אותן. היא יצאה למסע לחפש כנפיים". היא סוגרת את המחברת, נועלת במנעול. תולה אותו על הצוואר שלה, יחד עם המפתח של הבית. חוזרת הביתה. אמא השאירה לה סיר עם אוכל על הגז ולידו פתק כתוב בכתב העגול שלה, הילדותי, עם השגיאות המצחיקות בעברית: 'תוחלי, ללוש, גם את הבשר, לא לשכואח לסים לפריגידר. אני לחזור מאוחר היום. תיזאר בחוץ עם הילדים'. אמא שלה חושבת שהיא משחקת איתם, כל אחר צהריים, צועקת לא נכון, וכן נכון, ולא פייר, וניצחנו, ועכשיו תורי. היא לא יודעת שהיא יושבת רחוק מהם, בחוץ, לא משחקת, מסתכלת על התנועה המוזרה הזאת של העולם, מאזינה לנגינה העצובה של הקבצן, מצליחה לראות שמינית חיוך או משהו דומה על פניו כשהיא מניחה לרגליו מסטיק או סוכריה או אסימון ופעם אפילו לקחה מן הסיר שהכינה אמא, מהאורז והקציצות והרוטב האדום, והביאה לו בקופסה, "שאלוהים יברך אותך, ילדה טובה, שאלוהים יברך אותך", הוא אמר, ובערב אמא: "את לאכול היום יפה מאד, ללוש, ככה אמא אוהבת שאת לאכול".

אמא – - – הקטנה קוראת לה ובוכה, היא ניגשת, מה קרה, ממי, חלמת חלום רע? היא מחבקת אותה, מביאה לה חלב חם בדבש, מנשקת, מרגיעה, מרדימה. הילדות שלה לא משחקות בחוץ ולא יושבות לבדן בשדרה. הן אחר הצהריים בבית, איתה, לפעמים באות חברות שלהן או שהן הולכות לחברה ולחוג והיא יודעת כל רגע איפה הן ומה הן עושות, בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית הן מעדכנות מבית הספר: "יש! המורה להבעה לא באה! שעור חופשי!"; ביפ; "אמא, אפשר היום פנקייק בארוחת ערב?"; ביפ; "קיבלתי 95 בחשבון!" ביפ – - – "ללי, אולי תשתיקי את הטלפון? אי אפשר ככה כל הישיבה", והיא: "כן, זה הילדות שלי, סליחה". והיא חוזרת הביתה ומקשיבה לסיפורים שלהן על הילד ההוא, והמורה ההיא, ויושבת איתן על השעורים, מנסה להבין את השאלות בהנדסה, ומכינה פנקייק, ומקלחת וקוראת סיפור ומשכיבה לישון, והיא עייפה, כל כך עייפה. פעם השעות של הלילה היו השעות שלה. היתה שמה מוזיקה, מוזגת כוס יין, מתיישבת לכתוב. פעם אפילו שלחה שיר שלה לחבר שכתב בעיתון. זה שיר נהדר, ללי! את מוכרחה לפרסם!, הוא אמר, והיא, מה פתאום, מי ידפיס את זה בכלל. ואחרי שבועיים – הוא שלח לה את העיתון עם השיר שלה, ולמעלה כתב בעיפרון: "מי ידפיס את זה בכלל?! תפסיקי כבר להיות קטנת אמונה". כמה שנים עברו מאז, היא מנסה להיזכר. עשר, חמש-עשרה? איך זלגו לה כל השנים האלו, איך היא זלגה לעצמה. ועכשיו בלילות היא צונחת שדודה, מה זה לילות, נרדמת בעשר בערב. חוץ מהלילה הזה, הלילה הזה, הנה, כבר ארבע ועשרה. היא פותחת את הספר האדום של רביקוביץ. כמה זמן לא פתחה אותו. משחקת את המשחק שהיה לה פעם עם עצמה: לפתוח ספר שירה בעמוד אקראי ולנסות למצוא בשיר שנפתח לה תשובה, סימן, אות. היא פותחת: פורטרט: "היא יושבת ימים רבים בביתה. / היא קוראת עיתונים./ (מה יש,אתה לא קורא?)/ היא אינה עושה מה שהיתה רוצה לעשות/ יש לה עיכובים./ היא רוצה וניל, הרבה וניל./ תן לה וניל." היא צוחקת. כן, היא אינה עושה מה שהיתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים, או חוסר פנאי, או משהו תקוע לה שם, נשכח. הילדה ההיא שהיתה, זאת שהביטה סביבה, בגשם ובעננים ובקבצנים שבקרן רחוב – נדחקה בתוכה למקום קטן, חבוי. היא כבר לא ילדה, היא אמא. יש לה אחריות. "את האימא אחי אחי אחי טובה בעולם!", כתבה לה הקטנה בברכת יום הולדת. ואין לה זמן, אין לה זמן, ללכת עכשיו לחפש את הילדה ההיא שהיתה פעם, לגלף אותה, להוציא אותה ממקום מחבואה, למצוא אותה בוכה. מי יודע אם תוכל לנחם אותה, להרגיע. היא מפחדת שהיא גם תבכה איתה, שתיהן יבכו שם ולא יהיה מי שילטף להן את הראש ויגיד להן, די, ממלה, די. לא קרה שום דבר, הנה, אמא לָכין לך מרק ותסי אמבטיה חמה, והכל בסדר. מי יודע מה יקרה במפגש ההוא שם, היא לא יכולה פשוט להישאב לזה, להישאב לתוך הבכי ההוא, הילדות שלה מחכות, העבודה מחכה, ללי, מה קורה אתך, מה את חולמת, את מוכרחה להראות להם, את היחידה שיכולה, והיא: כן, כן, בטח, אני היחידה.

היא מוכרחה להירדם. לפחות לישון שעה. כבר חמש. היא לא תוכל לתפקד ככה היום. עוד הצצה במחשב, שוב פייסבוק, היא גוללת את העמוד בחוסר עניין. ופתאום משהו צד את עינה: סדנת כתיבה לנשים, מודעה. מה סדנא עכשיו, איזו סדנא, ובכלל – זה בערב, והילדות, הן שונאות שהיא יוצאת בערב ומשאירה אותן עם בייביסיטר. לא, היא לא יכולה. היא סוגרת את המחשב. לישון היא כבר לא תישן. שמה קומקום. מכינה קפה. אני יכולה לכתוב לבד, היא אומרת, מה הבעיה. פותחת דף חדש בוורד וכותבת: "פעם היתה אשה. ילדה. אשה. " איזו התחלה מפגרת, היא חושבת, בא לה לקמט את הדף ולקרוע אותו, אבל הוא במחשב. אי אפשר לקמט. היא סוגרת את הקובץ. לא, לא לשמור את השינויים. מה יש לשמור בשטות הזאת. היא מכינה סנדוויצ'ים לילדות לבית הספר, מתקלחת, מתלבשת, מתארגנת, הנה כבר צריך להעיר אותן. מעירה, מזרזת, מכינה שוקו, מסיעה לבית הספר, נוסעת לעבודה. הלקוח שלה זוכה במשפט. הבוס שלה מאושר: אין כמוך, ללי, אין כמוך. הוא כמעט מחבק אותה. היא מחייכת רבע חיוך. כן, יופי, שמחה שהצלחנו, שפתיה אומרות. בראש שלה לא עוזבת אותה השורה: פעם היתה אשה. ילדה. אשה.

בואו נצא לחגוג, אומר הבוס שלה לה ולמתמחה שלה. לא, היא אומרת, אני לא יכולה, יש לבת שלי הופעה היום בחוג לבלט. והיא לוקחת את הילדות מבית הספר ומגישה צהריים, מזרזת את הגדולה למקלחת, מותחת לה את הגרביונים, מלבישה את בגד הגוף, עושה לה גולגול מהודק, בהצלחה, מתוקה שלי, את הכי נהדרת, היא אומרת לה, ועיניה דומעות כשעיניה של בתה על הבמה נפגשות בשלה, מחייכות. פעם היתה אשה. ילדה. אשה. היית נפלאה, בובילה, מדויקת כל כך. והן יוצאות שלושתן למסעדה לחגוג, הילדות מאושרות. מפטפטות כל הדרך חזרה. בלילה היא שוב לא נרדמת. פותחת את המחשב. איפה היתה המודעה הזאת. נו, מה היא מחפשת עכשיו את המודעה. לא מוצאת, אז לא. כנראה זה סימן. ובכל זאת, עוד חיפוש אחד. גוגל. הנה, זה עולה מיד. בתחתית המודעה יש כתובת מייל. מה אכפת לי לנסות, היא חושבת, רק לברר, רק אשאל מה זה. מה זה אומר. פעם היתה אשה. ילדה. אשה.

הנה הן יושבות סביב שולחן, נשים בגילאים שונים, ממקומות שונים, כל אחת והסיפור שלה, אוחזות בעטים, על ברכיהן מחברת. כבר שישה שבועות. על השולחן שירים בנושא ילדוּת: תרצה אתר עם "ילדותי היתה ספינה שרק כאילו שטה", ו"בילדותי ישנתי בזיעת אפי"; משוררת שלא הכירה בשם אורית גידלי, שכתבה: "אני הילדה הפסקה מפחידה אותי/ יותר מן השעור לא ברור/ מה צריך לעשות, ילדים אחרים/ החמצות"; נורית זרחי עם "כמו קול קוקיה ממעבה יער/ ילדוּת מכה פעם אחת/ ונעלמת בחשכה"; ודליה שלה: "חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורדות/ והים למטה שכשך והכחיל מן השמש./ בשמיים פרחו עננים כמו שושני נהר/ ואנחנו היינו עוד ילדות". עיניה דומעות. "פעם היתה אשה. ילדה. אשה. ילדה שרצתה לעוף. אשה שרצתה לעוף. בכל בוקר היתה מביטה אל השמיים, בודקת את תנועת העננים, כל ענן אצר סיפור בשבילה. כל ענן היה עולם. במקום גשם הורידו העננים בשבילה כנפיים. אם תתפסי אותן, הם אמרו, תוכלי להגיע לכל הסיפורים, תוכלי לברוא לך עולמות. תוכלי לצייר לך חלום ותקווה וורוד. היא הושיטה ידיה, אם אתפוס אותן, חשבה. היא ידעה שאם תתאמן מספיק – תצליח לתפוס את הכנפיים ותוכל לעוף עד לעננים ולקטוף את הסיפורים משם, לשכן אותם בלב שלה. היא ידעה ש – - – " היא מרימה עיניה לנשים האחרות, מרימה עיניה למנחה. זאת ההתחלה, היא אומרת להן; עיניהן מלטפות אותה ברוך, מבטן מעודד אותה להמשיך. כבר יש לך כנפיים, הן לוחשות לה, את לא מרגישה שאת כבר עפה? היא שולחת יד אחת לצידי גופה, את היד השניה מניחה על לבה. כן, הן צודקות. היא מרגישה אותם שם, ברור. אות אות היא ממששת, אותיות שמתחברות למלים, שהופכות למשפטים, שמספרים סיפור ועוד אחד ועוד. הסיפורים שלה. הנה הילדה, היא חוזרת אל עצמה. היא נושמת. היא עפה. האוויר שם צלול ונקי, במרומים. יש לה הרבה ממנו, יש לה שהות רבה. היא חוזרת הביתה ובלילה פותחת את הספר האדום של דליה, משחקת עם עצמה את משחק שיר באקראי, בואי נראה מה יצא לי, היא חושבת לעצמה, קוראת: "יש לךְ ילד, יש לךְ זמן ויש לךְ שירה".

ב-4 בינואר תיפתח סדנת כתיבה לנשים בהנחייתי ברמת גן. מוזמנות לפנות לכן זמן ושירה למצוא כנפיים.

]]> https://bibliotherapy.co.il/writing-women/feed/ 0