בזכות נגינתו שובת האוזן והלב ניתנה בידו ההזדמנות להיכנס אל השאול, להוציא את אורידיקה משם ולהשיבה לארץ החיים, אך זאת בתנאי אחד: בזמן לכתם תפסע אורידיקה בדממה מאחוריו ולאורפאוס אסור יהיה להסב את מבטו לאחור.

וכך, הם מתחילים ללכת בדממה, אבל באורפאוס מתחילה לנקר החרדה: שמא אורידיקה לא צועדת מאחוריו? אולי הערים עליו אל השאול והוא צועד לבדו?

אורפאוס קורא לאורידיקה, אבל זו שומרת את מצוותו של אל השאול ולא מדברת. ואז, חרדתו של אורפאוס משתלטת עליו והוא מסב את מבטו לאחור – רק לרגע – רק לרגע לוודא שאהובתו עדיין שם. ברגע זה חורץ, למעשה, אורפאוס את גורלה של אורידיקה למיתה וכך גם את גורל מימוש אהבתם בארץ החיים.

השבוע סיפרתי את הסיפור הזה לבני נוער בסדנת כתיבה שאני מנחה. ביקשתי מהם לכתוב בהשראת הסיפור על דמות שמשהו במציאות חייה מאלץ אותה ללכת קדימה אבל היא מסבה את ראשה לאחור. אחרי הגרסה הזאת, ביקשתי מהם, כתבו גרסה נוספת שבה הדמות שלכם לא מסבה את ראשה לאחור אלא ממשיכה לצעוד.

מה היה קורה לוּ אורפאוס לא היה מסב את ראשו? מה היה קורה לוּ הוא היה בוטח בהבטחה שניתנה לו ובוטח באהבתה של אורידיקה שצועדת אחריו ושותקת כדי להציל את אהבתם?

אורפאוס הסב את מבטו לאחור מתוך החרדה שאורידיקה נותרה בארץ המתים, הוא רצה לוודא שהיא אתו בדרך אל ממלכת החיים, אבל דווקא הסבת המבט הזאת היא שהמיתה אותה והמיתה את האפשרות של אהבתם להיות ממומשת בממלכת החיים.

מהי הסבת המבט? מהי האחיזה? – הסרוב של אורפאוס להביט קדימה בעצם היה סרוב לרווח: סרוב לשתיקה שבינו ובין אורידיקה, כורח לאחוז, לדעת שהיא איתו והוא אוחז באהבתה; סרוב לסמוך על אהבתם ועל יכולתה של אהבתם להיות מותמרת שוב לאהבה ביניהם שיש בה חיים.

הרבה פעמים אנחנו, כמו אורפאוס, מסרבים להרפות את האחיזה מתוך הרצון לשמר חי את מה שהיה, לשמר אֶת האהבה חיה, לוודא שהיא חיה. כך למשל, כאשר מציאות של קשר כופה פרידה מן הקשר כפי שהיה אבל אנחנו לא נעתרים, אלא מתעקשים לשמר את שהיה ולו באופן המועט אשר ניתן לנו: עוד הודעה, עוד דרישת שלום, עוד שיחה, עוד פגישה. רק את זאת, עוד פעם אחת, רק לוודא שהיא שם, איתנו, אורידיקה, כדי לא לפרום את חוט האהבה, מתוך תקווה שנוכל – עוד כמה צעדים, ממש עוד כמה פסיעות – לפסוע שוב בביטחון ובאהבה בממלכת החיים. אבל דווקא זה – דווקא ההיאחזויות האלה (רק עוד פעם אחת) – יש בהן כדי להמית: הדיבור שוב ושוב על מה שהיה לא מאפשר תנועה. יש בו הליכה מעגלית, חזרתית, על מה שנאמר כבר, על הפגיעות שהיו, הכאבים, המִשקעים. כמו אורפאוס, אנחנו בטוחים שבמבט הזה נוכל להציל את האהבה שלנו, אבל כמותו – אנחנו למעשה – בבלי דעת – ממיתים בהיאחזותנו גם את הטוב שהיה באהבה ועוד יותר מזה: ממיתים את מה שעוד יכול להיות: אֶת הסיכוי של האהבה ההיא להיות מותמרת בבוא הזמן לאהבה אחרת בינינו, כזאת שיש בה קרבת-לב ונפש כמו שיכולה להיות רק בין אלו שנפשותיהם נקשרו זו בזו בקשר בל ינתק.

אם נהיה בטוחים בקיומה של האהבה הזאת ובחוסנה – גם אם איננו מסבים את מבטנו לאחור – ונאפשר לעצמנו להתקיים ברווח השקט, תוך ידיעה שאורידיקה האוהבת איתנו ושאהבתנו איתה, נוכל לאפשר את התנועה לעבר החיים: לאחר זמן של רווח, הקשר יפסיק אולי לסבוב סביב מה שהיה, ומה שיכול היה אולי להיות ולא היה, ויוכל בבוא הזמן להתקיים במרחב אחר: מרחב שיש בו תנועה וחיוּת ואהבת-לב בת קיימא – שבה אורפאוס ואורידיקה חיים, ומאושרים. אהבת-לב שכרוכה בשירת נימי הלב של אורפאוס ואורידיקה הסרוגים אלו באלו, שירת לב כנגינתו של אורפאוס, כרוכה באור הנפקח בבואה של האהבה הזאת מחדש אל דרך החיים כהיפקח השמש בבוקר, כהיפקח תינוק אל העולם: בשיר ובאור, באור ובשיר.

אבל האם אפשר באמת "להתחיל מחדש", חלק ונקי, מאל"ף, כמו צעד ראשון? הרי הצעדים הקודמים זְכורים בכפות הרגליים, זכורים במְכַל הנפש; לעולם אנחנו נושאים אִתנו את הצעד הראשון שצעדנו כאשר פסענו לראשונה, את הצעד הראשון בכניסה אל הגן, לבית הספר, את כל צעדי ההתחלה שאי פעם נפשנו פסעה לעשות. הנפש שלנו נושאת בחובה את ההצלחות ואת אי ההצלחות, את הניסיונות והאכזבות, את ההתחלות: אלו המהוססות, ואלו שבבת אחת; את הפרידות: אלו שבקאט ואלו המתמשכות; אֶת כל העניינים הבלתי גמורים שלנו היא זוכרת, הנפש, ונושאת אותם אִתה – לכל התחלה שנתחיל. הלא תמיד ישנם משקעי זיכרון, משקעי השפעה, אם לא זיכרון מודע – אז רישומֵי הדברים בגוף הזוכר.

והאם באמת אפשר "לגמור משהו"? לגמרי לסיים, לגמרי לסגור, לגמרי להשאיר מאחור?

בשיר יפהפה שנתקלתי בו השבוע[1] אומר לנו ט.כרמי שלא, שאי-אפשר. כך הוא כותב:

אָלֶפְתָּיו/ ט.כרמי

מִסְתַּבֵּר, שֶׁקָּשֶׁה לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ לִידֵי גְמָר גָּמוּר וּמְסֻיָּם

וּלְהַתְחִיל מֵאָלֶף רַעֲנָן וּמְבֻיָּשׁ.

נִצְטָרֵךְ, אֵפוֹא, לְהִתְרַגֵּל לְהַתְחִיל מִיָּשָׁן

וְלִגְמֹר תָּמִיד מֵחָדָשׁ.

*

בעצם, אומר לנו כאן ט.כרמי, אין דבר כזה להתחיל מאל"ף. אין דבר כזה "גְּמָר גמור ומסוים". אנחנו תמיד נושאים אִתנו את ה"ישן" – את כל המטען שלנו, את עברנו, את זיכרונותינו, את האנשים שאהבנו ואלו שאהבו אותנו, את אלו שפגעו בנו ואת אלו שפגענו בהם, את התקוות שלנו, את חלומותינו, את הדברים שרצינו לעשות ולא עשינו, את אלו שהצלחנו לעשות. ועם כל זה אנחנו באים אל ההתחלה החדשה שלנו – מתחילים אותה מִיָּשָׁן. אבל – הוא אומר לנו בסיומו של השיר – אל תישארו ב"ישן", אל תוך הישן הזה – אל תוך העבר – תזרעו חדש. תמזגו את החדש לישן, תערבבו את כל האותיות אלו עם אלו, תתחילו מחדש גם אם החדש הוא "בֵּי"ת", תאפשרו לעצמכם את חדוות גילוי החדש בתוך ה"ישן", בתוך מה שהנכם. אל תשאפו למחוק את הישן. תנו לו את המקום שלו, הוא חלק מכם, קבלו אותו באהבה; תקבלו את הישן – על כל מִשְגָיו, כישלונותיו, מבוכותיו – תסלחו לו, תאספו אותו אליכם, אל תבקשו למחוק אותו; קחו אותו יד ביד ותעשו לו הכרות עם החדש, שלבו ביניהם, ערבבו בין הת"ו של ה"גמוּר" ובין ה"אלף" של החדש. האותיות הרי מעורבבות ממילא: אין דבר כזה ת"ו מוחלטת, סופית, עם נקודה אחריה, שלא מנביעה מתוכה עוד גל של התחלה. ואין דבר כזה אל"ף "רענן ומבויש", שלפרק ידו לא מחובר חוט – חוט שאליו קשורים כל הת"וים שקדמו לו, מזכירים לו מנין בא ודוחפים אותו – בפיכחון וידיעה של ת"ו, פיכחון וידיעה של קשישת האותיות – ללכת קדימה, אל הגילוי. האל"ף והת"ו סרוגות זו בזו, משולבות: "אָלֶפְתָּיו" כמאמר הכותרת.

תתחילו מישן, אומר לנו ט.כרמי, כי כך מתחילים – עם הישן שיכול לעתים להיות שק משא כבד ולעתים יכול להיות שק מתנה ולעתים גם וגם; ותגמרו מחדש – תסיימו אחרת, תעשו איזה טוויסט, תכניסו להתחלה שלכם –  הנושאת עמה את הישן – איזה אחר, איזה חדש שאף פעם עוד לא היה לה.

אז לשנה הזאת אאחל לכם, קוראי השורות האלו, שתתחילו מִיּשָׁן – תקבלו אליכם בזרועות פתוחות ורחבות ובנשימת עומק אֶת הישן שלכם – את הישן שיכול להשתנות ואתם מקווים שישתנה, ואת הישן שהוא אתם, שהוא חלק מכם שיהיה תמיד. תאספו אותו אליכם במחילה ובחסד ובהכרת תודה: לולא הוא – לא הייתם אתם. לולא הוא – לא הייתם מרוויחים אנשים יקרים שהוא זימן לכם, לא הייתם לומדים, לא הייתם מגלים בעצמכם תובנות ובינה, לא הייתם מרוויחים את עצמכם. לולא הוא – לא הייתם נדחפים קדימה אל האל"ף שלכם הממתין מעבר לפינה.

אז תתחילו מִיּשָׁן וקחו אותו עמכם למפגש עם החדש – אפשרו לעצמכם להמשיך עם חדש, להמשיך מחדש, כשהאל"ף והבי"ת, הלמ"ד, המ"ם, השי"ן, הת"ו – משתרגות להן אלו באלו, כותבות ביחד שיר ישן-חדש לשנה טובה, נשומה ומוּשֶׁרֶת.

ואני מתחילה-חדשות:

• סדנת כתיבה לילדים בגיל 10-12 – שישה ימים בחופשת סוכות
• סדנת כתיבה לנשים – 12 מפגשים – החל מ- 6/11/16

מוזמנים לספר לרוצות ולרוצים לכתוב ולמוכנים/ות לגלות חדש בתוך ישן.