תרצה, ששיריה זורמים בעורקי, שאֶת עבודת התזה שלי כתבתי על החרדה המכוננת את חווית הבית כהיעדר בשירתה.

אני מעלה לכאן את המלים שכתבתי לפני כמה ימים לתרצה וקראתי הערב: מלים שמורכבות מערבוב מילותיה של תרצה, שורות שירתה, לתוך מילותי שלי; משום שכזאת שירתה: מותכת בנפש, מתערבלת עם חומריה הסמיכים ונוגעת במעמקיהם.

* אֶת תמונת הנושא של הפוסט צילמתי לפני כמה ימים בניו-יורק, בקפה שעל גדות ההדסון, שעליו כתבה תרצה אתר: "אני לא שכחתי את נסיוניתיךָ לנחם".

הנה.

*

הִנֵה אַתְּ כאן, הִנֵה אַתְּ כאן. תרצה.

36 שנים. ויום. ויום. ויום… וכבר 40, והזמן – איך הזמן לא הִכְהָה אֶת יופיין, איך הזמן.

הנה אַתְּ כאן. מדברת אלינו מסוף החלומות, מאפשרת לנו לדבר כמו חלום –  "בשנתי, והנה מחשבה/ ורוחה עשֵנה וכחלחלת/ והלילה כבד מִדְרכים/ הכובלות את רגליו בשלשלת." –  לדבר אֶת הרועד,  הפָּרוּם, החוּטי, לדבר אותם ככה, כמות שהם, חשופים, גולמיים, ישירים, מבלי להיזהר מאש ומשירים.

ביחד אתך אנחנו מהלכים באומץ בחורשה הצפונית בגבולה של העיר, על סִפֵּי תהום, בדרכים הסלולות-הירוקות, מודדים מַרצפות בחלום, מפתנים נמוכים וחמים מן הבוקר. מקיצים אתך טרוטי עיניים בשעה כמו חמש.

אבל הלילה. הלילה, את יודעת, איננו רק דרכים כבדות וצעקה. לפעמים הלילה הוא שירים: "האפשר להמשיך לחלום, או לצחוק,/ ולהחליט שהכל/ פשוט?"- לחלום כך עד הבוקר, לבטוח. עד בוקר שבת. יום יפה. הרבה קפה בבוקר הזה, וילדך הצוחק ואומר.

וגם את: היית צוחקת אל שתי בובותיך, ילדה צוחקת. שתי צמות. ולפעמים גומה. ולרגע היית סומקת, כאילו – - – כאילו מה? – הכוח והרוח לכודים בכף ידךְ, כומסים עולם: איך מתחיל העולם היפה? מתקפל ועולה מתוכך, הנה, תראי, כמו השמש בשעה חמש שאהבת: היש כבר אור בחוץ? אַתְּ מתחילה להנשים אֶת עצמךְ. יש כבר אור, האוויר כבר רחוץ,  העיר שהיתה נצורה יממות פותחת סדקים לעיניך, ערוֹת.

הכוח והרוח, תרצה.

אבל הרוח. הנה, הנה רוחות הגובה המשנות צבען בחלומות. הנה הן באמת! אַתְּ על פְּנֵי כְּלִי-שַיט. כמו בילדוּת. אכן? ילדותי היתה ספינה שרק כאילו שטה, כתבת. מכל עבר רוחות, תנודה. אבל הנה. הנה את כאן. הנה אַתְּ אֵם. זה קרה. זה אָמֵן. זאת אַתְּ: העיגול החזק, השלם, המלאוּת הנוהרת הזאת, הזורחת, אשר מגרשת כל רעד ופחד.

אֵם וילדה, בכי וצהלולי צחוק. חיה במלוא אונךְ, במלוא אונךְ, במלוא אונךְ, אךְ – - – .

הכוח והרוח, תרצה. הכוח שלך להתקרב ככה לגעת בהם, בדברים המאובנים והשבורים, בדברים ששכחת והם לא שכוּחים. פקוּחת-עיניים נוגעת, מישירת-מבט ויד ולב, אוחזת ברוח, באש, בשיר.  לרוב האנשים אין אומץ ככה, לְהֵישיר. אנשים רגילים, מהלכים כה וכה ופניהם חלקות ורכות. אין להם צל של מושג אפילו שמוכרחים לשבת ולבכות. הם מהלכים שם, ברחוב הישר. ואת מביטה עליהם מן החדר החשוך, כי בחושך רואים: עשֶׂרת מונים את כל הדברים הלא מובנים. את אמיצה לראות. ואז, כאשר מבינים אותם, הנפש רוצה לבכות, באשר הדברים הזָרים האלה הם הכאב שבידיעת הסוד. את אמיצה לגעת בכאב, אמיצה לשאול – כדרכם של ילדים – אופק, מהו אופק, דופק, מהו דופק. ומהו פחד. ימינה. ישר. ארצות הנשיה נפתחות. והנה את כאן, הנה את כאן. עירך מקיצה. ואַתְּ מדברת, גם אֶת השתיקה. דומיה מלווה במקצב חריקת עפרון. כותבת, אַתְּ שרה. עִם שוּט הרוּחַ בְּעָבִים קטנות של טרם בוא שרב, ברחובותיךְ, בעירך אשר אהבתְּ, מושָר שירךְ. הלילה לפעמים. ניגון והד. שנים, ויום ויום ויום…והד ממעמקי שירֵי הלילה, ממעמקי הזמן: הִנה אַתְּ כאן, הִנה אַתְּ כאן.

יש לי תחושה שהטקסט הזה שרץ לי כעת בראש יגע במטופל בדיוק ככה, ואז נוצר בי הדחף להביא לו את הטקסט הזה, לדאוג לארגון פרטי המפגש המשמעותי הזה שבין המטופל לטקסט. אבל רגע; משהו בי עוצר. שניה אחת. תחשבי רגע. עוד לא. יש בך איזו תחושה עמוקה, ידיעה אפילו, שהטקסט הזה הוא הטקסט המתאים; שהוא זה שיגרום לאשה או לאיש שיושבים כאן עכשיו את הנגיעה הכל כך חד פעמית ואינטימית הזאת בחלקי הנפש העמוקים שלהם שיוכלו כעת להתגלות באמצעות הטקסט, להיות ניבטים באופן אחר, לזכות למגע ולהד. ובתוך כל זה ויחד עם התחושה העמוקה הזאת – רגע, עוד קצת, עוד לא, אולי זה עוד לא הזמן.

לפעמים דווקא משום שישנה תחושה שטקסט כלשהו כאילו נכתב במיוחד על או עבור אדם מסוים או  סיטואציה רגשית מסוימת, דווקא משום שנראה כי הטקסט הזה הוא כל כך מדויק עבורם – יתכן שיהיה בו משהו מטלטל מאד, משהו שעלול לחשוף מהר מדי או בעוצמה רבה מדי תחושות או חוויות או חלקי נפש פגיעים מאד שזקוקים עדיין להיות חבויים, תחת מעטה הגנה, שלא יסירו מהם את הכיסוי מוקדם מדי, שלא יחשפו אותם באחת. וזאת הסיבה שלעתים גם אם אני בטוחה שאין טקסט מתאים מזה עבור מטופל או מטופלת בנקודת זמן מסוימת – אני משתהה; נושמת עמוק, אומרת לעצמי שאחכה לזמן הנכון לאפשר לטקסט הזה להיוולד אל תוך הטיפול. בינתיים אני והמטופל/ת שומרים על הסביבה הרחמית שמחזיקה את הטקסט בתוכה; מאפשרים לעצמנו להרות את הטקסט, מאפשרים להריון להתפתח שבוע אחר שבוע עד שיבשילו התנאים, עד שהטקסט יבשיל ויתפתח בתוך רחם הטיפול, רחם המרחב שבינינו ורחם נפשו של המטופל.

אבל איך יודעים מתי הוא הרגע הנכון? האם הוא כבר הגיע? האם לחכות עוד? האם הוא עוד לא כאן אבל כמעט? כמובן שזה תמיד רגע של סיכון: יכול להיות שנקודה מסוימת תהיה מוקדמת מדי עבור המטופל/ת, ואז זאת תהיה טעות של "כבר": כבר הבאתי, אבל זה היה מוקדם מדי. ויכול להיות שנקודה מסוימת תהיה נקודה של "כמעט": אני אגיד לעצמי ש"עוד לא, עוד מעט", אבל נקודת הזמן תעבור ופתאום זה יראה לא מתאים להביא את הטקסט הזה עכשיו; הזמן המתאים יחלוף.

איפה המחיר היקר יותר, אני שואלת את עצמי, ב"כמעט" או ב"כבר"?

בשיר של חנוך לוין "הבלדה על אדון כמעט וגברת כבר" נראה שהאשם באהבה המוחמצת הוא אדון כמעט: הוא אוהב את גברת כבר, כמעט אומר לה זאת, אבל בסוף לא אומר. כך חולפות להן השנים, אדון כמעט נשאר לבדו, גברת כבר נשארת לבדה, היא מתגוררת בבית שכמעט מתגורר בו גם האדון כמעט, אבל "עכשיו לא מתגורר בו אף אחד". השיר מתאר ההחמצה שהיא המחיר על ה"כמעט" של אדון כמעט, אבל לא ממש מתאר את המחיר על מעשיה של גברת כבר שכבר נותנת יד לאדון כמעט, כבר, מוקדם מדי, מהר מדי.

כשנותנים יד למי שלא מוכן לכך עדיין – היד הזאת עלולה להבהיל. לפעמים אותו אדם אפילו לא יכול לזהות שזאת יד מושטת אלא אולי הוא חווה אותה כיד פולשנית, חודרנית, מפשפשת, לא מותאמת; ואז הוא נרתע מהר אחורה ובורח. זה מחיר ה"כבר". אני לא רוצה שהטקסט המושט שלי יתקבל כיותר מדי, אני לא רוצה שהוא יבהיל, יטלטל, ישמוט משהו.

ומחיר ה"כמעט": הרגע יחלוף, הטקסט ישהה לו במחשבותי ויהדהד באופן כזה או אחר בטיפול אבל לא יפגוש את המטופל פנים אל פנים, באותו מפגש גולמי, מזוכך,  שאני אהיה עדה לו כמעט מן הצד ברגע הראשון ההוא.

נדמה לי שבהתמודדות עם השאלה הזאת – מהו התזמון הנכון להביא טקסט לטיפול – אני מעדיפה להיות  זהירה ולשלם את מחיר ה"כמעט" מאשר את מחירו של ה"כבר"; ולא להסתכן במוקדם מדי, בפולשני, בלא מותאם ובמטלטל. גם אם הטקסט לא הובא – אני מאמינה שמשהו ממנו נמצא בחלל החדר, וגם אם חלף הרגע הנכון – אולי יוכל הטקסט לחזור בזמן אחר, באופן אחר.

"גברת כבר טיילה עם אדון כמעט./ היא אהבה אותו וכבר נתנה לו יד,/ הלילה חם היה, ירח שט/ על הגברת כבר ואדון כמעט (…)" – אני מאמינה כי שאלת הטיימינג הנכון בהבאת טקסט לטיפול היא טיול משותף עם גברת כבר ואדון כמעט; טיול בתווך שביניהם, שמבקש לאפשר את אורו הנכון, המדויק של הטקסט על הנפש, כמו אורו של ירח שט בשמיים, בלילה חם של אמצע חודש קיצי.