מכאן ואילך מתמקד הסיפור בניסיונותיו ומאמציו של הילד לתפוס כוכב: בהתחלה הוא קם מוקדם מאד בבוקר, שהרי אז – הוא חושב לעצמו – הכוכבים כבר עייפים, אבל שום כוכב  לא נראה בשמיים. הוא יושב וממתין כל היום בסבלנות רבה, עד שלבסוף, ממש לפני השקיעה, הוא מבחין בכוכב אחד. הילד מנסה לתפוס אותו: הוא מטפס על העץ הגבוה ביותר שמוצא, מנסה להשתמש בגלגל הצלה, חושב לטוס לשמיים בספינת חלל, מבקש עזרה משחף – אבל כל הניסיונות האלו לא צולחים. ההתמדה של הילד, האמונה שלו ודבקותו בניסיון להגשים את חלומו חודרים אל הלב.

אני נזכרת בשיר ישן של לוי בן אמיתי – "לחלום, לשיר": "אֶחָד צָרִיךְ לָשֵׂאת בְּלֵּב חֲלוֹם,/ שֶׁהָרַבִּים שְׁכֵחוּהוּ./ תָּמִיד לַחְלֹם, לַחְלֹם./ אֶחָד צָרִיךְ לִנְצֹר בַּלֵּב חֲלוֹם,/ אֲפִלּוּ יִוָתֵר לְבַד.// מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לָשִׁיר אֶת הַחֲלוֹם,/ גַּם בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלוֹ./ תָּמִיד לָשִׁיר, לָשִׁיר./ מִישֶׁהוּ יוֹסִיף לָשִׁיר אֶת הַחֲלוֹם./ אֲפִלּוּ יִוָתֵר אַחְרוֹן."

כך הילד בסיפור, נוצר בלבו חלום, אפילו שהוא לבד בחלומו – אולי אפילו דווקא משום שהוא לבד בחלומו –  ומנסה לשיר את החלום: עושה כל שביכולתו כדי לנסות להגשימו, לא מוותר, מעלה במוחו רעיונות יצירתיים. אבל באיזשהו שלב לאחר שניסה כבר כל כך הרבה רעיונות ואף אחד מהם לא צלח – מגיע השלב שבו הילד מתייאש: "הילד התיאש. הוא חשב שלעולם לא יצליח לתפוס כוכב", מספר לנו המספר בפשטות האופיינית לספר. אבל דווקא אז, בנקודה הזאת, שבה הכל נראה חסר תקווה ושחור – פתאום רואה הילד משהו זוהר שצף על פני המים: "זה היה הכוכב היפה ביותר שראה מימיו. כוכב-תינוק שנפל כנראה מן השמיים".  לאחר שהילד מנסה לתפוס את הכוכב ולא מצליח צץ במוחו רעיון: "אולי הגלים יסחפו את הכוכב אל החוף והוא יוכל לתפוס אותו?" – הציפיה של הילד מתוארת באריכות: "הוא צעד על החוף הלוך ושוב… וחיכה…" – אומר המשפט הכתוב על פני שני עמודים שלמים עם תמונתו של הילד ניצב על החוף לנוכח הים הגדול.

גם בנו, הקוראים, מתעוררות הציפיה והתקווה וגם המתח: מה יעלה בגורלו של הילד ובגורל הכוכב? האם הילד יצליח לתפוס את הכוכב שלו? – תמונת האושר של הילד בעמוד הבא מלמדת אותנו שכן. הילד ניצב שם, ליד כוכב גדול שנראה ככוכב-ים, שמח ומאושר, והכתוב אומר כך: "… והנה, הכוכב באמת נסחף אל החול הזהוב הנוצץ. הילד תפס את הכוכב. כוכב משלו."; והתמונה החותמת את הספר היא תמונה שבה אוחז הילד בידו את הכוכב.

במהלך הקריאה עוברים הקוראים תהליך של ציפיה ותקווה יחד עם הילד אך בה בעת הם הלא יודעים שאין זה אפשרי לתפוס כוכב. הפער בין הידיעה הזאת לבין התקווה שימצא כוכב מעצים את המתח שמעוררת הקריאה. והנה, מתגלה לנו בסיומו של הסיפור שהילד מצא כוכב. אולם הכוכב שמצא לא נפל לידיו בתהליך פלאי – שהיה גורם לכל הסיפור להיראות בלתי אמין – אלא הילד שכל כך רצה בכוכב הצליח לראות בכוכב ים את הכוכב הנחשק שלו. זאת אומרת, שגם כאשר חוקי המציאות לא אפשרו את קיום משאלתו – הילד יכול היה לאמץ לעצמו נקודת מבט על המציאות שתאפשר לו למצוא בתוכה את אשר כמה לו. יש כאן בעיני מסר חשוב ונהדר שמלמד אותנו שלעתים הדרכים למציאת מה שחשקנו בו הן מפתיעות ובלתי צפויות אם רק נפקח עיניים להביט.

כוכבו הנוצץ והמאיר של הילד לוקח אותי לשורות העוסקות באור; אני חושבת על השורות משירה של חוה אלברשטיין "גם אתה תעבור" – היא כותבת שם ככה: "כשהחושך יורד והפחד גובר/ אל תצעק כמה חושך/ בוא תדליק איזה נר". לילד שבסיפור היה חשוך; אבל הוא לא חיכה שהכוכב יפול ויגיע אליו אלא התאמץ כדי לנסות לתפוס אותו, כדי "להדליק איזה נר". שלא כמו בשורות אחרות העוסקות באור – "שמש,הביאו שמש/ אם שָמי מעוננים" – שבהן הדוברת קוראת אל האחרים שיביאו את השמש למענה, הילד בסיפור – שגם שמיו היו מעוננים בבדידותו ובתפילותיו לכוכב שיהיה חבר שלו – נאבק להביא את האור בעצמו. אך משהוא לא מצליח להביא את האור שבחוץ אליו הוא מבין שהאור למעשה נמצא בתוכו, כמו שאומרות השורות הבאות בשירה של נעמי שמר: "עוצמת את עיני/ אבל השמש היא בפנים". זאת אומרת, הילד מבין שהכוכב שלו נמצא למעשה בתוכו ולכן הוא יכול לבחור לראות אותו באובייקטים שונים בחוץ, כמו כוכב-ים למשל.

אחד הדברים היפים ביותר בעיני בסיפור הוא שהילד כלל לא יודע שמדובר בכוכב ים. למעשה גם הטקסט לא אומר זאת מפורשות. זאת אומרת, הילד לא חש בשום פנים ואופן שעשה פשרה כלשהי או שויתר על הכוכב שלו. הוא רואה את הכוכב שבמים ובטוח שזה אכן הכוכב, כוכב-תינוק שנפל כנראה מן השמיים. ואולי מה שהסיפור אומר לנו כאן הוא שכאשר מאד מאמינים במשהו ורוצים אותו ופועלים כל כך על מנת להשיגו – אפשר למצוא אותו בכל מיני אופנים, וכל עוד אנחנו נושאים את האמונה בתוכנו – לא נדע אפילו שאלו אולי לא האופנים שאליהם התכוונו.

אם כן, הסיפור מלמד אותנו משהו חשוב על יכולתנו לברוא: יכולתנו לפעול להגשמת משאלותינו ויכולתנו לברוא את הגשמתן במרחבי הנפש שלנו, כפי שהילד ברא לו את הכוכב שלו בעיני רוחו, שאִפשר לו להבחין בכוכב שבחוץ.

ונדמה שאין מלים מתאימות יותר לסיום הפוסט הזה ממילות השיר: "שמור לך חלום קטן" שתרגם אהוד מנור: "שא את עיניך מעלה, / שְמע איך לוחש הרוח הלילה, / שים את ידך ביד הענן / ובקש חלום קטן. // זרוק עוד כוכב לרשת, / בוא רגע אל מעבר לקשת / תן את קולך בזמר ישן / ובקש חלום קטן.  //על כֶּתֶף ענן עם הרוח, / על מים טובים, / אל לב האגם הזרוע / אור כוכבים. // אל תחכה בשער עד שתקום איילת השחר, / עד סוף הדרך, עד כלות הזמן, / שמור לך חלום קטן."

תחלמו, זִרקו כוכב לרשת, תנו ידכם ביד ענן וצאו במסע לתפיסת הכוכב, להגשמת אורו.

*

בחופשת חנוכה אקיים במשך  6 ימים סדנת "לכתוב אור" לבני נוער – שבה נבקש להדליק איזה נר בכתיבה. לכל הפרטים לחצו כאן. 

אבל האימה הגדולה מכל מתעוררת  בי בימים האלו לנוכח האלימות הנוראה, המפחידה, המסיתה והמסוכנת שהולכת ופושה ומופגנת כלפי מי שמעז להביע דעה ביקורתית; לנוכח אמירות גזעניות ואטומות לב שנאמרות ונכתבות בלי הנד עפעף. אלו רק חלק קטן מן הדברים שעוררו בי זעזוע עמוק בימים האחרונים: אנשי ימין (שחלקם לבשו חולצות של ניאו-נאצים) שהכו מפגיני שמאל בתל אביב; נאצות וגידופים שהופנו כלפי שירה גפן משום שהעזה להביע עצב על מותם של ארבעת הילדים העזתים ששיחקו כדורגל ונהרגו על-ידי צה"ל; סיפור אורנה בנאי שפוטרה מתפקידה כפרזנטורית של חברת 'מנו ספנות' וזכתה לקללות איומות לה, לילדיה ולכלביה, משום שאמרה בראיון :"בצד שלהם נהרגו היום נשים וילדים וזה מאד מצער אותי", וסיימה את דבריה במלים:" אני שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים"; תמונה של אֵם פלשתינאית שזועקת ובוכה את מות ילדה ותגובה לכך בפייסבוק של מישהו שאיני מכירה ולא רוצה להכיר: "שתמשיך לצרוח. העיקר שאמהות בצד שלנו לא יצרחו"; התלהמויות של טוקבקיסטים כגון: "תיישרו אותם מהאוויר, למה בפינצטה?" ועוד כהנה וכהנה.

אלו הדברים שמפחידים אותי יותר מכל. שלא כמו מנהרות הטרור שחופר החמאס – שניתן לגלות ולמצוא את הדרכים להריסתן – את מנהרות השנאה העמוקות, הגזענות, האטימות, ערלות הלב –  הרבה יותר קשה לגלות והרבה יותר קשה לחסל. זה כאן בתוכנו, כל הזמן, בכל מקום. וזה מעורר אימה.

בבסיס האמירות והדעות האלו עומדת ראיה צרה מאד, חד צדדית כמובן, שלא מסוגלת לראות מורכבות, אבל גרוע מכך – שלא מסוגלת לחוש מידה של חמלה ואמפתיה לאחר, באשר הוא אחר, לאדם, באשר הוא אדם.

לבי נקרע כשאני חושבת על הילדים בדרום הנתונים תחת אזעקות ואיום טילים מתמשך, מפתחים חרדות ותגובות טראומטיות. לבי נקרע כשאני חושבת על הילדים בעזה: במקרה הטוב, פליטים המפונים מבתיהם שאליהם קרוב לודאי שלא יוכלו לחזור לאחר ההריסות; ובמקרה הרע – יתומים, פצועים או מתים בעצמם.

ילדים נוטים בדרך כלל לחשוב באופן מפוצל של טובים ורעים. המכשפה בסיפור היא הרעה, עמי ותמי הם הטובים. הזאב הוא הרשע, כיפה אדומה היא התמימה, הצייד הוא המציל. החשיבה הזאת מסדרת להם את העולם, גורמת להם להאמין שיש בו חוקיות: הרע הוא רק רע והוא מקבל את עונשו, והטוב הוא רק טוב והוא ניצל ומנצח. אבל במפגש עם המציאות הדברים לא ממש עובדים ככה, והם הרבה יותר מורכבים. גם בני האדם ברובם אינם רק 'טובים' או 'רעים' אלא עולמם הנפשי הוא מורכב וסבוך. למען התפתחותם הנפשית של ילדים עליהם לקבל לגיטימציה לקיומם של החלקים ה'טובים' שבהם וגם לחלקים ה'רעים' – התוקפניים, המקנאים, החמדניים (וכמובן שיש הבדל חשוב בין מתן לגיטימציה לתחושות של תוקפנות ובין מתן לגיטימציה למעשים של תוקפנות…), שקיימים בכולנו. ראיית עצמו כמכלול תאפשר לילד לראות גם את האחר כמכלול, ותאפשר לו לפתח רגישות ואמפתיה כלפי הזולת.

הרבה פעמים קשה לאנשים להכיר בחלקים התוקפניים שבהם, זה מאיים מדי על תפישתם העצמית ומעורר אי נוחות; על אחת כמה וכמה בזמן שבו ישנו איוּם על השלמות הפיזית ו/או הנפשית ועל בטחונו של האדם על ידי אחר. במצב כזה הוא נכנס באופן אוטומטי למגננה, מרחיק את עצמו מן ה'אחר', מצייר לעצמו את עצמו כ'רק טוב' ואת האחר כ'רק רע', וזוהי דרכו להתגונן, לנסות להרחיק את ה'רע' ממנו – גם את ה'רע' של האחר וגם את ה'רע' שבו עצמו –  כדי להגן על עצמו ולשמור את הטוב שבו טהור וזך (הדברים האלו מבוססים כמובן על התיאוריה הפסיכואנליטית של מלאני קליין, בדבר העמדה הסכיזו-פרנואידית, שהיא עמדה המאופיינת בפיצול). וככה, הולכת ומתחזקת הטרמינולוגיה של 'אנחנו' ו'הם'. ה'אנחנו' מצטיירים כ'טובים' וכקורבנות, בעוד שה'הם' מצטיירים כפוגעים, תוקפים ו'רעים'. וכשאני כותבת כאן 'אנחנו' ו'הם' – אינני מתכוונת ל"אנחנו הישראלים" ו"הם הפלסטינים" אלא לכל "אנחנו" ו"הם" באשר הם, באשר אנחנו. אני בטוחה שגם חלק מהפלסטינים מספרים לעצמם בדיוק את אותו הסיפור של 'אנחנו' ו'הם'.

מחמוד דרוויש כתב:

"אני או הוא.

כך מתחילה המלחמה.

אבל היא נגמרת

בפגישה מביכה:

אני והוא".

אני מפרשת את ו"ו החיבור בין ה"אני" וה"הוא" של דרוויש ככזאת שמקרבת בין האני וההוא, שמחברת ביניהם, שמראה שאמנם המלחמה מתחילה בתחושת ה"אני או הוא", זה קרב פה, זה או אני או אתה, או אנחנו או הם, אבל היא נגמרת בידיעה שאין ממנה מנוס: הידיעה שמלחמה היא דבר בוכה. הידיעה שהאני וההוא בוכים שניהם; זה מבכה את מתיו וזה מבכה את מתיו. והדרך היחידה לכן היא לראות את ה'אני' בתוך ה'הוא': מה מהאני משותף להוא, מה מחבר בינינו, איפה ו"ו החיבור, איפה ניתן למצוא את החיבור, את הדרך, את השביל, את הנקודה לבנות ממנה את הגשר, כי זאת הדרך היחידה.

אני חושבת על הסיסמא המיופייפת של משרד החינוך: "האחר הוא האני". איפה אנחנו רואים את האחר בתוכנו? איפה אנחנו רואים את עצמנו באחר? אמפתיה היא בדיוק היכולת לראות את האחר דרכך, למצוא את המקומות בתוך האני שיכולים להזדהות עם סיפורו של האחר ומתוך כך לחוש את כאבו.

דווקא בימים הנוראים והכואבים האלו של חרדה וכאב ומוות שאופפים את כולנו – באשר אנו בני אדם שחיים פה במציאות הבלתי נסבלת הזאת – חובה עלינו לראות את האחר ואת כאבו של האחר, באשר הוא אדם. כי לא נבדל כאב מכאב. לא נבדל מוות ממוות. לא נבדל כאבה של אֵם אחת מכאבה של אחרת.

דווקא בימים האלו של הקצנה והתבצרות במקלטי ה'אנחנו' עלינו לראות את האחר ולהזכיר לילדים לראות את האחר. לפי תכני הטוקבקים ואירועי סתימת הפיות שהולכים ומתרבים פה נראה כי קל להישאב לדיכוטומיית ה'אנחנו' וה'הם', להיסחף בזרם השנאה והאמירות האיומות, המכלילות, כדי לשחרר קיטור, כדי לפרוק חרדה ודאגה וכאב. אבל דווקא בימים האלו אסור לאטום את ליבנו ולעצום את עינינו.

אני חושבת על הספר הנפלא של קתרין קייב – 'משהו אחר', שהוא ספר מצוין לילדים כדי לפתח סבלנות ואמפתיה ולהכיר את האחרות – זו שאצל האחר וזו שבתוכנו.

הספר נפתח ככה:

"על גבעה שטופת רוחות, לבדו, בלי אף אחד שיוכל להיות חבר שלו, גר משהו אחר.

הוא ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כולם. כשהיה מנסה לשבת איתם, לטייל איתם, או להצטרף למשחקים שלהם, הם תמיד אמרו: "מצטערים. אתה לא משלנו. אתה לא כמונו, אתה משהו אחר."

ומשהו אחר עשה כל שביכולתו כדי לנסות לדמות לשאר, אבל זה לא עזר לו. "אתה לא כמונו, אתה משהו אחר", הם אמרו לו. וככה הוא חזר לביתו וראה שמישהו עומד על מפתן הדלת. משהו אחר ביקש להיכנס לביתו, אבל מישהו הושיט לעברו את כפתו. "אני חושש שהגעת למקום הלא נכון", אמר לו משהו אחר. אבל את מישהו זה לא הרתיע; הוא פסע אל תוך הבית. "תגיד, אני בכלל מכיר אותך?" שאל משהו אחר במבוכה, והיצור אמר: "בטח, תביט עלי. תביט טוב -טוב! אתה לא רואה? אני בדיוק כמוך! הרי אתה משהו אחר – וגם אני!" . משהו אחר היה מופתע כל כך עד שלא היה מסוגל לחייך אליו בחזרה. לכן הוא גם לא לחץ את הכפה המושטת. "כמוני?" הוא אמר "אתה בכלל לא כמוני. בעצם אתה בכלל לא כמו שום דבר שראיתי אי פעם. אני מצטער, אבל אתה בשום אופן לא משהו אחר מהסוג שלי."

אם כן, מישהו מנסה להראות למשהו אחר את הדמיון ביניהם, את האחרות המשותפת לשניהם, אבל משהו אחר שנפגע כל כך מן האחרים שלא קיבלו אותו – אימץ את האחרוּת שלו כייחודית ואולי כסוג של כוח והתחיל לסמן את אחרותם של אחרים כפחותה משלו, כבלתי רצויה: "אתה בשום אופן לא משהו אחר מהסוג שלי". בנקודה הזאת בסיפור כפתו המושטת של מישהו צונחת והוא נראה עוד יותר קטן ופונה ללכת, ואז משהו אחר נזכר במשהו. "חכה", הוא צועק אחרי היצור, "אל תלך!"; הוא משיג אותו ואומר לו: "אתה לא כמוני, אבל לי בכלל לא אכפת. אתה יכול להישאר איתי, אם אתה רוצה." והיצור נשאר ומאז הם היו חברים, וכל אחד מהם למד – או ניסה ללמוד – את המשחקים שהשני אהב. הם היו שונים אבל הסתדרו ביניהם נפלא. הסיפור מסתיים בכך ש"כשבא אליהם מישהו, שנראה להם באמת – באמת מוזר, הם אפילו לא העלו על הדעת להגיד לו שהוא לא כמוהם או שהוא לא שייך או שהוא לא מהסוג שלהם. הם רק זזו קצת ופינו גם לו מקום", ובאיורים ניתן לראות שהמישהו ה"באמת באמת מוזר" הוא למעשה ילד רגיל (ולא יצור פרוותי כמו שמצוירים משהו אחר ומישהו).

אני קוראת שוב את הסיפור הזה וחושבת לעצמי שחבל כל כך שאי אפשר פשוט לעשות ביבליותרפיה לשני עמים, ללמד אותם שבסך הכל אפשר לזוז קצת ולפנות מקום זה לזה וכל אחד יכול ללמוד – או לנסות ללמוד – את המשחקים שהשני אוהב ולחיות ככה זה לצד זה.

אבל אני מאמינה שאת הילדים כן אפשר ללמד את כל אלו; שאת הילדים אפשר וצריך – כל כך צריך – לחנך לאהבה ולקבלה אמיתית של האחר גם אם הוא שונה ממך, דווקא אם הוא שונה ממך; לתת מקום לשוני ולאחרות ולא להכחיש אותם, אבל יחד עם זה למצוא את נקודות החיבור; איפה אפשר להתחבר לאחר ששונה ממני, אבל נמצא כאן אתי ואני צריך להסתדר איתו ואולי אפילו להיות חבר שלו.

דווקא בימים האלו שהרטוריקה שמאפיינת אותם היא של 'אנחנו' ו'הם' – חשוב לפקוח את עינינו ולחנך את הילדים לסובלנות וקבלה.

אז הנה כמה רעיונות מעשיים לפעילות רגשית עם ילדים באמצעות הספר "משהו אחר", שמטרתה לחזק את ה"אני והוא" במקום את ה"אני או הוא":

• -אפשר לעצור את הקריאה לאחר השורות האלו "הם תמיד אמרו: "מצטערים. אתה לא משלנו. אתה לא כמונו, אתה משהו אחר" – ולבקש מהילדים להרחיב את דבריהם של 'כולם': מה עוד הם אמרו ל'משהו אחר'? – אחר כך אפשר לבקש לדבר בקולו של 'משהו אחר' אל 'כולם' או לכתוב מכתב ממנו אל כולם: מה הוא אומר לילדים שלא רוצים לשחק איתו? איך הוא מרגיש?
• -אם בהצעה הקודמת דיברנו אֶת – את קולו של משהו אחר ואת קולם של הילדים – אפשר כעת 'לדבר על' ולשאול: במה אתם חושבים ש'משהו אחר' היה 'משהו אחר'? אחר ממה? האם אתם מכירים ילדים שהם 'משהו אחר'? במה הם 'משהו אחר'? במה הם שונים מכם? במה הם דומים לכם? אפשר גם לכוון באופן יותר ספציפי: האם אתם חושבים שילדים מעם אחר הם 'משהו אחר'? במה הם אחרים מכם לדעתכם? במה הם דומים לכם לדעתכם? האם פגשתם פעם ילד מעם אחר? אם הייתם פוגשים – מה הייתם רוצים לומר לו? * במצב הנוכחי אפשר להגיד לילדים שגם הילדים שבעזה מפחדים עכשיו כמו שאתם ולאפשר להם לציר ציור או לכתוב מכתב לילד עזתי בגיל שלהם.
• -אפשר לעצור את הקריאה בשלב שבו מישהו עומד על סף הדלת ומושיט את כפתו, ולשאול: מה אתם חושבים שיקרה עכשיו? מה משהו אחר יעשה לדעתכם? מה כדאי לו לעשות? ולמה?
• -אפשר לעצור את הקריאה לאחר שמשהו אחר אומר למישהו שהוא "לא מהסוג שלו" ולהגיד: נגיד שמישהו היה אומר עכשיו משהו למשהו אחר או כותב לו מכתב – מה הוא היה כותב לו?
• -בנקודה הזאת אפשר גם לשאול: מה אתם חושבים שיקרה עכשיו? מה כדאי למישהו לעשות? מה כדאי למשהו אחר לעשות?
• -בתום הקריאה אפשר לפתח שיחה על מתי כדאי להתעקש על התקרבות (כמו שמישהו התעקש) ומתי כדאי לוותר? מה המחיר כשמתעקשים על התקרבות? מה המחיר כשפשוט מוותרים מבלי לתת הזדמנות? כמובן שהדברים הם לא שחור/לבן, והמטרה היא ליצור שיח שמאפשר מגוון דעות, רגשות ודרכי התמודדות, מתוך שאלה כיצד ניתן להסתדר ואפילו להתחבר עם מישהו אחר, שונה ממני, וכיצד ניתן למצוא נקודות חיבור ודמיון גם בתוך השוני.

*

ולסיום: האסוציאציות שלי הוליכו אותי למילה: 'בן אדם', ומשם לשירהּ של חנה סנש:

"במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,
בין ימים סוערים של הדם,
הנני מבעירה פנסי הקטן,
לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השרפה מדעיכות פנסי,
אור האש מסנוור את עיני;
איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,
כשהוא יעמוד לפני?

תן סימן, אלוהים, תן סימן על מצחו,
כי באש, בדלקה ובדם,
כן אכיר את הזיק הטהור, הנצחי,
את אשר חיפשתיו: בן אדם".

הלוואי שנדע לשמור את בעירת הפנס הקטן שתר אחרי האדם ומוצא אותו, את האדם שבאחר ואת האדם שבנו, ולא נחטא לו, לאדם, זה שנברא בצלם.