מי היא התרנגולת ומה דמותה עשויה לייצג? – ראשית, אנחנו יודעים שהתרנגולת לא מרוצה מן ההווה, לא מרוצה מהמקום שבו היא נמצאת ורוצה לשוב לאחור. אולי אין היא מצליחה לראות את הטוב בהווה ואולי היא באמת מרגישה שהוא בלתי מספק. יתכן והיא גם לא נותנת לו מספיק הזדמנות: מיד כשהיא פוגשת את הילדה, היא מכריזה ש"המקום שהיתה בו קודם היה הרבה יותר טוב".

במהלך הקריאה אני מוצאת את עצמי חושבת על התרנגולת כייצוג למטופל או מטופלת הפונים לטיפול לעתים בגלל איזו תחושה של חוסר שביעות רצון וסיפוק מחייהם בהווה. בתהליך הטיפולי מביטים אחורה: מסתכלים על דפוסים שמאפיינים את המטופל/ת ושבהם נקט/ה במערכות יחסים בעבר למשל, משוחחים על הילדוּת ועל הדמויות הראשוניות המשמעותיות בחיי המטופל/ת: גם אם אין את הכתובת המדויקת ולא יודעים לשים את האצבע בדיוק על הדבר שאותו רוצים לשנות או לא יודעים עדיין כיצד משנים אותו – יש לנו שיטה: מביטים לאחור – או מביטים פנימה.

ואכן, כאשר הילדה שואלת "למה את הולכת ככה?" – משיבה לה התרנגולת: "זה מה שעושים כשאין כתובת והולכים חזרה". זאת אומרת, שהמפתח מצוי קודם כל בתנועה לאחור. כך, הילדה הולכת אחרי התרנגולת ורואה איך היא נכנסת אחורנית לבית הקודם, אך שם מקבל את פניה כלב נובח והיא אומרת: "זו קבלת הפנים שלךָ? היה יותר טוב בבית הקודם". אם להמשיך את קו המחשבה של ההליכה לאחור כחלק מתהליך טיפולי אפשר לראות בכלב הנובח אִיוּם, סכנה או גורמים מעוררי חרדה שנמצאים שם, בתהליך החקירה הנפשי המתהווה בטיפול. יכול להיות שהכלב מייצג גם את ההגנות של הנפש שיכולה להגיד: "רגע, עדיין לא, עוד מוקדם לי לגעת בנושאים מסוימים, להיזכר בחוויות קשות, אני צריכה עוד זמן, אני זקוקה לכך שהחזרה לאחור תהיה איטית". התרנגולת נבהלת מנביחות הכלב ומכריזה: "היה יותר טוב בבית הקודם" ויוצאת משם אל הרחוב, שהתנועה בכביש שלצדו "סואנת מאד". שוב, אפשר לראות בכך את הרגע שבו מטופל או מטופלת עלולים להיבהל מן התהליך הטיפולי דווקא כאשר ננגעים דברים משמעותיים – אך כאלו שעלולים להיחוות כמאיימים – ומשהו בתוכם מסרב להמשיך בתהליך המאיץ את תנועת הנפש שלהם לתנועה "סואנת מאד" – מעוררת חרדה, חושפת, מעמתת עם נושאים או חלקים בנפש ו/או במציאות שקשה עדיין להתמודד איתם.

כך ממשיכה התרנגולת ללכת – אחורה כמובן – והילדה מתלווה אליה במסעה. התחנה הבאה של התרנגולת היא חנות כובעים. "לא השארתי פה במקרה כובע?", היא שואלת את המוכרת, וכשהמוכרת שואלת "כובע?" ומביטה בה בתמהון, אומרת התרנגולת: "זה שעוד לא קניתי. אם אני זוכרת נכון, כשחבשתי כובע כולם התנהגו אלי הרבה יותר יפה". "את יכולה לבחור", אומרת לה המוכרת, "אבל התרנגולת מביעה מרמור: "לא, את זה שהיה לי פעם". "אבל אמרת שלא היה לךְ", מתערבת הילדה. התרנגולת כועסת ומגיבה בקוצר רוח: "אוף, את זה שאִם היה לי!". זאת אומרת, התרנגולת רוצה לחזור להיות בעלת משהו קדום, ראשוני, שלא היה בבעלותה מעולם אך היא מדמיינת אותו כשלה; אולי הוא היה בבעלותה מוקדם כל כך – עוד לפני שיכולה היתה לזכור. אפשר לראות בכמיהה הזאת ל"כובע שאם היה לי" כמיהה לחזור לגרעין הראשוני ביותר שלה, לראשיתה, למקום שבלתי אפשרי לחזור אליו. וכך, באין כובע שכזה, יוצאת התרנגולת מן החנות – שוב אחורה כמובן – בעוד שהמוכרת רצה אחריה ונותנת לה כובע סגול עם דובדבנים שמישהי שכחה. למעשה, אפשר לומר שהמוכרת נותנת לתרנגולת "כובע שהולך קדימה". זה לא באמת הכובע שלה, אותו כובע ש"אם היה לה". זה כובע של מישהי אחרת, שלא נושא בתוכו את הזכרונות, המחשבות, הרגשות והחוויות של התרנגולת. ברור שכובע כזה – יפה ככל שיהיה – אינו יכול להתאים. ואכן, התרנגולת חובשת את הכובע שמכסה את עיניה ונופלת ישר לבור: "אוף, שמעה הילדה את התרנגולת נאנחת. כבר נפלתי לבור הזה, מזל שאני זוכרת שיש פה סולם", והיא מטפסת החוצה. אם כך, התרנגולת באמת הלכה אחורה – היא נפלה שוב לאותו הבור שכבר נפלה אליו פעם – אך הפעם זכרה שיש שם סולם; הפעם יכלה ללמוד מטעויות העבר.

בעצם, אומרת לנו כאן זרחי, גם כאשר זה נראה כאילו הולכים אחורה – זה לא באמת אחורה אלא זאת אולי הליכה ספירלית: אולי זה נראה שאנחנו באותה הנקודה במעגל, אך הפעם אנחנו מביטים עליה מלמעלה, מנקודה גבוהה יותר, הפעם אנחנו כבר יכולים לראות את הסולם לטפס בו ויודעים כיצד לצאת מן הבור. אבל הילדה לא רואה את המורכבות הזאת שבהליכה לאחור ואת ההכרחיות שבה כדי שבאמת יהיה ניתן ללכת קדימה והיא מנסה להציע את מה שמציעים רוב האנשים למי שנתפשים כ"הולכים אחורה", כ"תקועים", כ"לא מתקדמים": "יש לי הצעה, תלכי קדימה. זה יכול להיות הרבה יותר מוצלח". אלא שהתרנגולת כבר מבינה משהו על זה שכדי ללכת קדימה מוכרחים קודם ללכת אחורה וללמוד לקח מטעויות העבר: "לא!" היא עונה לילדה, "ראית איך נפלתי לַבּוֹר? אם זה היה קדימה, איך הייתי יוצאת משם? רציתי ללכת למקום שהייתי בו קודם", ובהמשך מוסיפה: "אני לא יודעת את הכתובת של הקדימה, כנראה אני צריכה עוד קצת ללכת אחורה כדי ללכת קדימה", ואז נכנסת התרנגולת לתוך ביצה וסוגרת אחריה את הדלת.

כדי לעבד ולהבין תהליכים ודפוסים אנחנו צריכים לשהות עוד ב"מקום שהייתי בו קודם". אני חושבת למשל על מצבים של פרידה מבן/בת זוג, שבהם לעתים מאיצה הסביבה באדם הנפרד: "קדימה, תפסיק/י להיתקע, הגיע הזמן ללכת קדימה" וכו' – בדיוק כמו שעשתה הילדה – מבלי להבין שכדי שאפשר יהיה באמת ללכת קדימה – אל עבר תנועה והתפתחות – יש לשהות עוד ב"מקום שהייתי בו קודם" ולהבין שלא מדובר פה בהליכה אחורה נסיגתית אלא בהליכה אחורה כדי ללכת קדימה. כך גם בהתרחשותה של רגרסיה בטיפול: לעתים מטופל/ת או מטפל/ת יכולים להיות מוטרדים מהתנהגות רגרסיבית של המטופל/ת, אבל אני חושבת שפעמים רבות מה שנראה כרגרסיה – במיוחד בראשיתו של טיפול – הוא חזרה אחורנית לאותם מקומות ראשוניים מתוך ניסיון ותקווה לתקנם, לחוות אותם שוב אך הפעם בנוכחות אובייקט מיטיב (המטפל/ת), ובאמצעות כך לעשות את התיקון וללכת קדימה.

וכך, כשהילדה שואלת את התרנגולת: "למה נכנסת לביצה?", עונה התרנגולת: "הגעתי לסוף האחורנית. עכשיו אפשר להתחיל מההתחלה", ולפני שהילדה מספיקה ללכת הביתה נפתחת דלת הביצה ו"אפרוח חבוש כובע סגול עם דובדבנים צעד קדימה במרץ".

רק מתוך החזרה ל"סוף האחורנית", לביצה, למקום הבראשיתי ביותר, יכולה התרנגולת ללכת קדימה – להתחיל מההתחלה – לחבוש את הכובע הסגול אך הפעם באופן שיתאים לה ומבלי ליפול לבור. בעצם, אומרת לנו כאן זרחי, לא רק שיש רשות ולגיטימציה לשהות בביצה – בקונכיה המוגנת של המצב הראשוני – אלא כדי להצליח ללכת קדימה ולעשות שינוי של ממש, חייבים לחזור לאחור. לאחר שביקרה התרנגולת בבית הילדה ולאחר מכן בבית שבו היה הכלב הנובח – היא שבה לביתה שלה: הביצה. זאת אומרת, שכדי להצליח ללכת קדימה לא רק שצריך קודם ללכת לאחור אלא שהשיבה צריכה להיות לבית שלך ממש: הבית הפנימי שלך, הבית הראשוני שבנפש. משם אפשר להתחיל להתקדם – בצעדי אפרוח אמנם – אך הפעם אפרוח שצועד קדימה ושגלומה בו היכולת לצמוח ולגדול, להפוך לתרנגולת חבושה בכובע דובדבנים יצירתי וסגול, שמבטה אל האופק – אל העתיד שמצפה לה – שבו גלומות כל האפשרויות כולן.

יאיר הורוביץ, מתוך מחזור השירים: מקום. בתוך הספר: ארץ בחירה
*

כשאני קוראת את השיר הזה של יאיר הורוביץ, המלים הראשונות מתוכו שנחקקות בי הן: "הספר אינו מאזין לי". לא "אני לא מאזין – או לא קשוב – אל הספר" אלא "הספר אינו מאזין לי". כלומר, פעולת הקריאה איננה פעולה חד צדדית של התכווננות הקורא אל הטקסט אלא היא פעולה דיאלוגית, הדורשת מאמץ משני הצדדים שלוקחים חלק בדיאלוג. לא רק הטקסט מדבר, אלא גם אני מדבר, והטקסט צריך להיות מספיק קשוב אלי, ללכוד את תשומת לבי המוסחת על ידי הקולות האחרים.
אני קוראת כאן את תחושת התסכול, הקיפאון, התחושה שהדברים תקועים ועומדים במקום, אבל יחד עם זה את ההתעקשות והמאבק לנסות בכל זאת, לשוב אל הספר, לפתוח אותו ערב אחר ערב, לבדוק – אולי הפעם יאזין לי, אולי הפעם אני אאזין לו, אולי הפעם תיווצר שיחה בינינו, תיווצר הבנה, תיווצר אהבה.

אני חושבת על התיאור של הורוביץ את הניסיון להתקרב אל הספר – את ההתמדה שבפתיחתו שוב ושוב בתקווה שמשהו ישתנה, שמשהו יפתח בשיח עם הספר – וחושבת על תהליך טיפולי ועל הקריאה שאנחנו עושים בתוך נפשנו שלנו.
לעתים תהליך טיפולי הוא כמו מפגש עם ספר: אנחנו אוחזים בידינו את הספר-נפש שלנו, ממששים את הכריכה; לפעמים היא כריכה קשה, לפעמים רכה, לפעמים צבעונית מאד, לפעמים חלקה. ישנם פרקים שכבר קראנו; יש פרקים שאנחנו מדלגים עליהם, מפחדים להתקרב; יש פרקים שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב; יש פרקים שעדיין לא כתבנו – עמודים ריקים שממתינים להתמלא בשורות חדשות.
ולפעמים אנחנו קוראים בנפש במקום שסגרנו אותה לפני שבוע, בפגישה הקודמת, או בפגישה שלפני כמה חודשים; ולפעמים זה נדמה כאילו אנחנו עדיין בפרק הראשון, גם אם עבר זמן רב מאד מאז קראנו או כתבנו אותו לראשונה. אני מדברת כאן על תחושה של מעגליות, של תקיעות, של תחושה מתסכלת שהנה שוב אני חוזרת על הדפוסים המוכרים, שוב אני נופל לאותם בורות, שוב אני מדבר על אותם הנושאים, מעין "שוב המדחום עולה/ אני לא אשתנה/ אותו סיפור ישן תופס אותי כל פעם…", כמו ששרה מזי כהן.
אבל האם באמת מדובר פה בסיפור ישן? האם הסיפור שלנו לא משתנה ולו מעצם הקריאה החוזרת שלנו בו? אני רואה את השינוי כתהליך תת קרקעי שמתרחש לו מתחת לפני השטח גם אם אנחנו לא מודעים אליו, גם אם אנחנו לא רואים אותו; אבל מתחת לשכבת האדמה – או בעומקו של מרקם הדף עליו נכתב הסיפור – ישנה תזוזה; משהו זע ועושה את דרכו קדימה. מעצם הקריאה הנשנית – הנגיעה שוב ושוב באותם הדברים – גם הטקסט – כלומר סיפור הנפש – משתנה; וגם אנחנו משתנים.

אחד הדברים שמתסכלים בעיני בתחושת התקיעות והקיפאון הוא המלים החוזרות על עצמן.
כלומר, כוונתי היא שלא רק התכנים נראים כחוזרים על עצמם אלא כך גם המלים המשמשות לתיאורם – ובכך הן מאבדות מממשותן והופכות חלולות.
כיצד אפשר לקרוא בטקסט הנפש התקוע לכאורה באופן שיחיה אותו? באופן שיגרום לו לדבר אחרת או להיקרא באופן אחר? – התשובה שאני רוצה להציע לכך היא: באמצעות שיר.
כשהורוביץ כותב "אני קורא בספר במקום שסגרתי אותו אתמול. אני סוגר את הספר במקום שסגרתי אותו אתמול" הוא מתמלל תחושות של תקיעות וקיפאון. אבל כשהוא כותב "אני שומע קולות אחרים" – הוא מאוורר את התקיעות הזאת, כמו ששיר מאוורר את הנפש. אפשר – דרך דיאלוג עם המשפט הזה – לגעת ב"קולות האחרים", להאזין לדברים שאומרים הקולות האחרים, לשאול אלו קולות הייתי רוצה לשמוע, אלו קולות אני שומעת עכשיו, איך נשמעים הקולות האלו, אלו גוונים יש להם. דרך כך עשוי להתאפשר מבט אחר על הקולות הקיימים עכשיו, על הטקסט הנראה חתום וחזרתי.

לעתים בקשר שלנו עם עצמנו ובקשרים עם האחר – נראה שאנחנו עומדים במקום שבו עמדנו.
אבל לעתים דווקא ההשתהות באותם מקומות הנראים "תקועים" היא זו שעשויה להוביל את השינוי, את ההיפתחות. ב"השתהות" אינני מתכוונת לניסיון לאלץ את פתיחת החסימה בכוח; מה שנראה כסגור וחתום זקוק לזמן שלו על מנת להיפתח; אני מתכוונת ליכולת לשהות שם, לבוא במגע עם החסום, לשוב ולגעת בספר הסגור, במקום שבו סגרנו אותו אתמול. מוטב שתהיה זו נגיעה רכה, מלטפת, מרפרפת, כמו ניגון של שיר, שכמו אומרת: "הי, אני כאן, לא שכחתי. אני לא מאיצה שום דבר, אלא רוצה רק להזכיר שאני כאן, ממתינה בסבלנות לזמן שיתאים להיפתח". ההאזנה הסבלנית והסלחנית הזאת אל הספר הסגור שאינו מאזין עשויה להביא עמה את הקולות האחרים, את משב הרוח של החדש, האביבי, המשתנה. כמו באהבה.