המשוררת חדוה הרכבי כותבת במחזור שירים מתוך הספר "ראנא" את הפרגמנט: "אילו יכולתי להגיד לך דברים שלעולם לא אגיד" – ולאחריו פרגמנט של סימני ניקוד ופיסוק ללא אותיות, כמו אומרת שככה נראית חוסר הבנה: הדברים ש"אילו יכולתי להגיד לךְ" לא נאמרים והשפה מתרסקת לתוך תבנית שהכל יכול להיאמר בה, אבל למעשה לא נאמר בה דבר.
מה זה מה שאי אפשר להגיד אותו? – אותו בלתי ניתן לתמלול? – - -
לפעמים אלו דברים שלא נעים להגיד, לפעמים מפחיד לומר, ולפעמים לנו עצמנו אין מלים עבור הדברים הרוחשים בתוכנו.
את השורות האלו אני כותבת בשעה שהתינוקת שלי ישנה בחדר הסמוך; לפני כן בכתה. הבכי שלה העיד על בטן מציקה או רעב או עייפות או כל אלו יחד. הבכי ביטא את הבלתי ניתן לתמלול שלה; ואני מנסה לקרוא בבכי: האם הוא מעיד על עייפות או על רעב או על כאב. אני מרימה אותה, בתנוחה זאת ובתנוחה אחרת, בנענוע לכאן ונענוע לשם: מה ממי, מציק לך משהו, כואב, אני אומרת, והיא לומדת לחבר את המילה כאב עם הדבר הזה שהיא מרגישה בתוכה. איך ניתן לדעת אם באמת זה כאב? איך אפשר לחבר שם לתחושה? אילו היא יכלה להגיד לי, להסביר במלים – - -
וכשאנחנו גדולים? – כשאנחנו גדולים אנחנו אומרים, מסבירים. שמים את הלב שלנו בתוך מלים כמו להכניס בלילת עוגה לתבנית. מקווים שיֵצא מזה משהו טוב, שיצא אפוי, שהנמען שלנו יקבל לתוכו את המלים שלנו באהבה, בהבנה. אבל לא תמיד זה ככה. לא תמיד אנחנו מצליחים לומר את מה שהתכוונו. ואם מצליחים? – לא תמיד המלים שאמרנו מתמקמות במקום הנכון אצל השומע.ת שלנו, לא תמיד הוא מבין, לא תמיד הוא קשוב עד הסוף, לא תמיד אוזניו ולבו עוטפים את מילותינו.
ולעתים יש ויתור: ויתור על האמירה. אם לא יבינו אותי – למה לנסות? – ואז משתבללת הנפש לתוך עצמה, נסגרת, לא מושיטה עצמה אל החוץ.
ובתוך כל זה ומאחורי כל זה ישנה משאלה: "אילו" – המשאלה להיות מובנת, המשאלה להיות אהובה, המשאלה לדיוק – שיבינו אותי בדיוק, שיזהו מה אני צריכה, שירגיעו את הצורך הזה בערסול הנכון בדיוק. אילו יכולתי להגיד לך… אילו היית מקשיבה, אילו היית מבינה. לוּ אוֹמַר, לוּ תביני.
המשוררת אלחנדרה פיסארניק כתבה: "עזרי לי לכתוב את השיר הכי מיותר/ שאין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת/ עזרי לי לכתוב מלים/ בלילה הזה, בעולם הזה" (מתוך הספר: "בלילה הזה, בעולם הזה", בתרגום טל ניצן). על אף שהשיר הוא כאילו הכי מיותר – כל כך מיותר עד כי אין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת – היא פונה לזולת, לנמענת, ומבקשת ממנה לעזור לה לכתוב אותו. אולי משום שזאת האפשרות היחידה שישנה: לכתוב, לומר, לדבר, להתעקש על נמען, להתעקש על הבנה, להתעקש על אהבה.
אני מסיימת לכתוב את השורות האלו והולכת להציץ על הבת שלי שישנה לה עכשיו בשלווה. השמיכה עוטפת את גופה הקטן, נשימותיה שלוות. גופה אומר רוגע. זה רגע שאין בו צורך במלים, הוא נכון ומדויק ושלֵו, כמו התאמה, כמו מבט עיניים של שני אנשים אוהבים מאד.
*
ב21/2 אנחה סדנת כתיבה חד פעמית בת שלוש שעות: " אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לָךְ דְּבָרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַגִּיד" – שבה תהיה לנו הזדמנות שניה להגיד את אותם דברים שלא אמרנו ושאנחנו רוצים לומר: לכתוב אותם, ולוּ לעצמנו, ובעצם האמירה הזאת לעבור תהליך של גילוי ואולי אפילו משהו מההזדככות. לכתוב, לומר, לצעוק, לשיר.
קישור עם הפרטים: http://bibliotherapy.co.il/courses/one-day-of-writing-february-201/
כתבו לי להצטרפות והרשמה: lior.granot@gmail.com
