חיה לוי
*
אני קוראת אֶת השיר הנוגע-נוגע הזה מאת חיה לוי ונזכרת בשורה: "לפעמים אתה לא" מהספר "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" מאת ד"ר סוס.
אם יוצאים – מגיעים למקומות נפלאים. אולי. ולפעמים לא. ולפעמים אין כוח לצאת. לפעמים אנחנו לא. עול החיים מעיק מדי. ובכל זאת גם ברגעים האלו – ישנו לנו הדמיון, אפשרות ה"אִם", האפשרות לדמיין חיים אחרים. גם אם בחיים האלה – עכשיו – אני מקפיאה תותים, בחיים האחרים אני מבשלת מהם ריבה – רוקחת חדש, מערבבת ניחוחות. גם אם עכשיו אין לי כוח להכין ארוחה לעשרים וארבעה אורחים (או אפילו לשניים) ולא לשבת כל הלילה לעבוד – אני יכולה לדמיין בעיני רוחי איזה "מָתַי" כזה, זמן שבו אלו יהיו אפשריים.
אֶת השיר הזה, אם כך, אני לא קוראת רק כשיר תלונה על המצב העכשווי שבו… איך לומר… לא… – אלא כשיר שמצביע על האפשרות, שיכול להחזיק את קיומה. ואולי זאת המשמעות של להקפיא תותים – לזכור שהם יכולים בבוא הרגע המתאים – בבוא הכוחות – להפוך לריבה.
ובכל זאת, על אף האפשרות שגלומה בשיר לריבה, לחיוּת, לצחוק – עדיין זוכה האפשרות הזאת למעמד מהוסס, בלתי יציב: "תשלחי לי מילה אחת/ ותכתבי לי שאת בודדה כמוני/ אחר כך נצחק על זה/ אבל בחיים אחרים". כלומר, הדוברת מבקשת כאן את הקִרבה של הנמענת שלה: מילה אחת היא מבקשת, תכתבי לי שאת בודדה כמוני – ואז אולי הבדידות תהיה מעט-מעט פחות בודדה, ואחר כך הן תוכלנה לצחוק על זה. אבל כאן מגיע האבל – "אבל בחיים אחרים" – ששומט את התקווה שהגיחה לכאן להרף; הדוברת כמו יודעת: לא, אנחנו לא נצחק על זה, נצחק על זה ב"חיים אחרים", לא כאן, לא באמת, רגע כזה של קרבה כבר לא יהיה בינינו.
ולכן זה שיר עצוב בעיני. דווקא כי גלומה בו אפשרות – אפשרות שנמוגה. ומה עצוב מזה.
תקוות הבית – "ומתי הבית שלי יחזור" – ותקוות הקרבה (תכתבי לי, נצחק) נדמות כמעבר להרים, אי שם, בחיים האחרים.
ועכשיו? מה עכשיו? – עכשיו אני שותה קפה ואוכלת המון לחם (מה שיש, בוצעת עם היד, רק כדי להרגיע רעב), ומתגעגעת. מתגעגעת – כלומר בתוך ההווה מחזיקה גם את העבר, את מה שהיה, וגם את מה שלא יהיה עוד, אֶת מה שיכול אולי להיות ככה, באופן הזה, רק בחיים האחרים ההם, אלו שנמצאים אי שם, מעבר לשדות התות.
(ואולי… אולי… שדות התות לא רחוקים כל-כך?
מה את אומרת?
הלא המקפיא במרחק נגיעה,
בואי נושיט את היד ונפשיר את התותים,
נרתיח מים, נרקח ריבה.
כשתפתחי את הדלת – והניחוח –
תדעי: עכשיו זה המָתַי. הבית חזר).
