כשהייתי ילדה היה לנו בבית את הספר של חגית בנזימן "כשאמא היתה קטנה". אהבתי לקרוא בו. אני זוכרת מתוכו שיר שמדבר על ביקור של ילד בגן חדש לקראת השנה החדשה:
"הלכתי עם אמא להכיר את הגן/ ואת הגננת בת שבע /אמא סיפרה שאני בן שלוש/ (היא בכלל שכחה את ורבע)/ אמא אמרה עוד מילים של גדולים/ אמרה: "ילד נוח וקל"/ ראיתי שם טרקטור וסתם גלגלים/ וקטר (אבל קצת מקולקל)// ואחר-כך שמעתי/ "הוא קצת מתבייש"/ ושיש לנו כתובת,/ וטלפון יש./ אבל דבר אחד חשוב/ אמא לא אמרה./ ובגללו אני עכשו/ עצוב נורא נורא/ שסבתא קוראת לי יותמי,/ ואמא קוראת לי צ'יצ'ון/ ואבא קורא לי חמודי,/ ואומר שאני מוקיון.// אז אם אלך מחר לשם,/ היא תקרא לי סתם/ יותם."
הדבר החשוב שאמא שכחה לומר הוא השמות הייחודיים שבני המשפחה קוראים בהם לילד, שמות של אהבה, כאלו שהופכים אותו להיות שייך ומיוחד, לא "סתם יותם".
אני חושבת על השמות שקוראים לנו בהם לאורך הילדוּת שלנו, ולא רק שמות קונקרטיים אלא גם מסרים שמעבירים לנו על האופן שבו אנחנו נתפשים בעיני האחרים המשמעותיים לנו.
הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט דיבר על "תפקיד הראי של האֵם והמשפחה בהתפתחותו של הילד" וטען שפניה של האֵם הם למעשה הראי הראשון שפוגש התינוק במפגשו עם העולם: כשהאם מביטה בתינוקה המחייך היא מחייכת אליו חזרה ואומרת: "אתה שמח!", כשכואב לו – היא מעווה את פניה בהבעת כאב, ואומרת: "אוי, כואב לך". דרך מבטה לומד התינוק על עצמו ועל תחושותיו, לומד להכיר את עצמו. ויניקוט שואל מה קורה לתינוק שאמו לא משקפת לו את פניו אלא את מצב רוחה שלה ואומר שתינוקות כאלו ינסו לנבא את החזות האמהית המשתנה כשם שבודקים את מזג האויר או שיפתחו דפוס של הימנעות מלהביט (ויניקוט, 1995/1971, עמ' 129).
למעשה, כולנו אוצרים בתוכנו את המבטים של האחרים כלפינו שמיתרגמים לקולות שמופנמים בנפשנו. המבטים הראשונים הם המבטים של הורינו. לעתים אלו מבטים מיטיבים ומצמיחים שמאפשרים לנו לראות את הטוב והיפה שבנו, ולעתים אלו מבטים מביישים, מאשימים, ביקורתיים, לא מרוצים, שגורמים לנו לחוש אשמה או חוסר מסוגלות.
הקולות האלו מדברים אלינו מאז שאנחנו נולדים, ואחר כך תופסים מקום בנפש ולא פעם גם מכוונים את ההתנהגות שלנו ואת הבחירות שלנו.
אני חושבת על זה שכל אחד צריך שיהיה לו לפחות קול אחד משמעותי מיטיב בתוכו, שגם בזמנים קשים ידע ללחוש באוזניו: אתה נהדר, אתה מסוגל, יש לך כוחות, אתה מיוחד, יש לך את כל מה שצריך כדי להצליח, אתה אהוב.
עבור מטופלים שלא נוכח בתוכם קול מיטיב שכזה – המטפל.ת יכול.ה להוות את הקול הזה, של המבט הרואה והמתפעל. עם הזמן וככל שהקול הזה מופנם הוא מאפשר למטופל להכיר את הטוב שבו ולחוות אותו כשלו.
קולות מזיקים שהופנמו בנפש נצרבו בתוכה כמובן. אבל גם מולם ניתן לעשות עבודה: להביט בהם היום ממבט אחר, הנושא בחובו לא רק את הילד.ה שהיינו אלא גם את האיש או האשה הבוגרים שאנחנו ולנהל איתם דיאלוג אחר: לא כזה שנאלץ לקבלם – כפי שאולי היה בילדוּת - אלא כזה שמוחה נגדם, חותר תחתם ומתעמת איתם.
המשוררת היפנית שיבטה טויו, שהחלה לכתוב שירה בגיל 92, כתבה בשיר "כשאני עוצמת עיניים", כך: "כשאני עוצמת עיניים/ שתי צמות קלועות לראשי/ ואני מתרוצצת מלאת חיים// קול אמי קורא לי מרחוק// עננים לבנים נשרכים בשמיים/ מעל שדה פרחים רחב// עכשיו, בת תשעים ושתיים,/ כשאני עוצמת עיניים/ עולם הרגעים שהיו/ משמח את לבי מאד". (מתוך הספר: "הבוקר בא תמיד" (תרגם: איתן בולוקן), עמ' 18, הוצאת לוקוס, 2017). ובשיר אחר מתוך אותו הספר: "כשאני נעשית בודדה/ אני חופנת בשתי ידיי/ את קרני השמש/ החודרות מבעד לחריצי הדלת/ וטומנת בהן את פניי/ שוב ושוב// חומן מעלה בי את חומה של אמי// "אמא, את רואה איך אני מתגברת?"/ אני לוחשת וקמה על רגליי" (שם, עמ' 36).
גם בגיל הותיק הזה היא נושאת בתוכה את קולה של אמא, זה שלמענו שווה עבורה להתגבר ולקום על הרגליים.
כאיזה תרגיל ביבליותרפיה אני מזמינה אתכם, מי שקורא.ת את השורות האלו לחשוב על קול מיטיב אחד שהולך אתכם: מישהו שאמר לכם דברים טובים, אוהבים, שראה את היופי שבכם. כתבו משפט או משפטים שהוא אמר לכם.ן מן הזיכרון. מהמשפטים האלה אתם יכולים לצאת לכתיבה – לאפשר לקולות המיטיבים האלה שאתם נושאים אתכם להתגבר ולהתעצם, לתקף את נוכחותם עבורכם כקולות של אהבה.
*
ב15/5 אנחה סדנת כתיבה בת שלושה מפגשים בשם "לכתוב את הקולות" – שבה נכתוב אל נמענים פנימיים בתוכנו, על קולות שאנחנו נושאים איתנו, ומתוכם ננסה לזקק את הקול שלנו ולכתוב אותו, ברור וצלול.
לקריאה נוספת ולהרשמה: http://bibliotherapy.co.il/courses/me-and-the-other-workshop/
להזמנה נוספת:
*
מקורות:
ויניקוט, דונלד. [1995 (1971)] משחק ומציאות (תרגם: יוסי מילוא), הוצאת עם עובד.
טויו, שיבטה. (2017). הבוקר בא תמיד (תרגם: איתן בולוקן), הוצאת לוקוס.
