"מי את יעל גרינפלד?" שואלת המשוררת דורית ויסמן ברשימה על שיריה של משוררת שאֶת ספרה הצנום והיחיד משנת 1969 מצאה בספריה בהר-הצופים.
היא נותנת לנו יד ולוקחת אותנו לשיטוט בין בתים על עץ, תותי פטל, ידיים כואבות, מיץ תות כחול, מֶתֶק ואיוּם, שדות ילדוּת של פעם.
———————————————————————————————————————————————————————–
תותי פטל / יעל גרינפלד
אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ הָיָה עֶרֶב
וְהָלַכְנוּ עַל הַכְּבִישׁ לְדַבֵּר עַל
כֻּלָּם וְלִצְחוֹק עֲלֵיהֶם.
אָהַבְנוּ לִקְטֹף תּוּתֵי פֶּטֶל
שֶׁהָיוּ כִּמְעַט בַּחֹשֶׁךְ
וְקָטַפְנוּ וְקָטַפְנוּ וְאָכַלְנוּ הֲמוֹן
וְהַיָּדַיִם הָיוּ כּוֹאֲבוֹת וּמְלֵאוֹת קוֹצִים
וְהַמִּיץ שֶׁל הַתּוּת הָיָה כָּחֹל
יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נֵלֵךְ מִכָּאן
שֶׁלֹּא נִהְיֶה כָּאן הַרְבֵּה
זְמַן.
כָּל הַיְלָדִים יְשֵׁנִים
רַק הַמִּטּוֹת שֶׁלָּנוּ הָיוּ
רֵיקוֹת. בַּלַּיְלָה הָיָה קָשֶׁה
לְהֵרָדֵם.
רָצִינוּ לְהִשָּׁאֵר עוֹד וָעוֹד
בְּיַחַד וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּכְלָל
בֹּקֶר וְגֶשֶׁם שֶׁלֹּא יֵרֵד
וְיַהֲרֹס לָנוּ אֶת הַבָּתִּים
שֶׁבָּנִינוּ עַל הָעֵצִים.
כשאני קוראת בשירים שלה מתעופפת בחדר רוחן של נשים עדינות ונועזות, כמו מרגרט אטווד, או אליס מונרו, שכותבות לכאורה על דברים בנליים, אך חודרות למעמקי הנפש.
השיר "תותי פטל" מתחיל באידיליה, "אני זוכרת איך היה ערב/ והלכנו על הכביש לדבר על / כולם ולצחוק עליהם". משובות נעורים. צחוקים קלילים. ערב קליל. אך כבר חיתוך השורה השניה מאיים – "לדבר על" מופרד מ"כולם", שגלשה לשורה שאחרי כן.
השיר מתחיל בערב. בבית השני, בו אוכלים תותי פטל שחורים, שמלכלכים בכחול, כבר חושך, והשיר מסתיים בלילה. "כָּל הַיְלָדִים יְשֵׁנִים / רַק הַמִּטּוֹת שֶׁלָּנוּ הָיוּ / רֵיקוֹת. בַּלַּיְלָה הָיָה קָשֶׁה / לְהֵרָדֵם." מי אלו שהמיטות שלהם ריקות? למה המיטות שלהם ריקות? איפה הם? ולמה בלילה היה קשה להירדם? והפחד שלא ייהרסו בתים. איזה בתים? בתים על עץ, מסתבר שורה אחרי כן, שהם בנו, שלא ייהרסו מהגשם. אה, אז הכל ברור, אפשר להירגע. זהו שלא.
זהו שיר מתוק ולא תמים. המתיקות של תותי הפטל מעורבת בקוצים ובידיעה שכל זה קצר-ימים וייעלם בקרוב: "יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נֵלֵךְ מִכָּאן / שֶׁלֹּא נִהְיֶה כָּאן הַרְבֵּה /זְמַן." הניגוד בין מלים פשוטות, פרוזאיות, לבין חיתוכי שורות חדים ואלימים, יוצרים מוסיקה חרישית ומפתיעה, שעולה מידי פעם לצלילים צורמים.
השיר אינו מרפה ממני. המלים נמשכות בי זמן רב אחרי שפתחתי את הספר בספריה האוניברסיטאית בהר-הצופים. ידי נמשכה אל ספר צנום, מיושן, נשכח על המדפים. "תותי פטל", שנת ייצור 1969. הוצאת "עכשיו".
למשוררת אין זכר – לא באינטרנט ולא בקטלוגים של ספריות.
או השיר "סביב מים":
סביב מים / יעל גרינפלד
אִשָּׁה זְקֵנָה אָמְרָה לִי לָלֶכֶת סְבִיב מַיִם.
סָבִיב וְסָבִיב.
וְהַחֹרֶף חֹרֶף מָלֵא
עֵצִים מְבֻשָׂמִים הֲפוּכִים. בְּתֵל אָבִיב.
כמה קצר וכמה חזק. פערים. מה הם המים? שלוליות? ים? לא מוסבר. מי זו האישה הזקנה? מה פירוש חורף מלא? ואולי החורף מלא עצים מבושמים הפוכים? מה הם עצים מבושמים? ומה הם עצים הפוכים? אני מכירה עץ, שנראה שהוא הפוך, הענפים שלו דומים לשרשים. זהו עץ הבאובב. ולא נראה לי שהכוונה כאן אליו. ומה כל כך חשוב שהשיר הזה מתרחש בתל אביב? שמקבלת כאן מקום חשוב. אלו שתי המלים האחרונות של השיר. בשורה האחרונה, ואחרי נקודה.
מבלי שאדע לענות על השאלות האלו במודע, בחשיבה, אין שום צרימה בשיר הזה, שזורם באופן טבעי. אמרו לכותבת להיזהר, ללכת מסביב, לא להיכנס למים, מה שלא יהיו. ואנחנו בחורף, העצים נותנים ריחם, אבל הם הפוכים (אולי היא שוכבת על ספסל בשדרות רוטשילד ורואה הכל הפוך?). האשה הזקנה אמרה לה ללכת סביב וסביב, הליכה נמשכת, אינסופית אולי. וגם העין רוצה לחזור שוב ושוב אל השיר ועל השיר הזה. אנחנו בלופ, מבלי אפשרות (וגם לא רוצים) לצאת מן השיר, לסיים את הקריאה.
או ניקח למשל את השיר הבא, ללא כותרת:
* / יעל גרינפלד
תְּכֵלֶת חַדְרֵי מִגְדְּלֵי הַמַּיִם
בַּגִּבְעָה
הַכְּבֵדָה.
כָּל הַיְלָדִים קָטְפוּ כַּלָּנִיוֹת אֲדֻמּוֹת, אַחַר כָּךְ פִּזְּרוּ עַל הָאֲדָמָה
וְדָרְכוּ עֲלֵיהֶם.
וְאַחַר כָּךְ אָכְלוּ תַּפּוּחֵי חֹרֶף.
אתחיל הפעם, ראשית, עם הרגשות שהשיר מעורר בי: אהבה שקטה, געגוע, היזכרות נעימה, צער על ימים שנגמרו (שתואם את ההרגשה בשיר הראשון שהבאתי, "תותי פטל").
בשיר מבנים מוכרים חביבים באוירה של מסתורין ('תכלת חדרי מגדלי המים'), זכרון חמים של משחקי ילדים, ילדים בטבע, פשטות וגעגועים לתקופה יפה. זה שיר של פעם. פעם, לפני שהצלחנו להגן על פרחי הבר, קטפו כלניות ורמסו אותן, לא חשבו על הבזבוז. ותפוחים היו רק בחורף, לא כל השנה, כמו עתה, שאין עונה לפרי או ירק כלשהו.
אני לא יודעת מי זו יעל גרינפלד.
מי שלא תהיי: יעל, אם את כאן, אנא חזרי אלינו.
_____________________________________________________________________________-
דורית ויסמן היא משוררת, מתרגמת ועורכת. ממקימי "מקום לשירה" בירושלים.
