אחד הכוחות הגדולים של ספרות בעיני הוא היכולת לבטא קולות מושתקים, חבויים, מודָרים, מחשבות שכולנו חושבים אבל לא נעים לנו לומר אותן בקול. הכוח הזה הוא גם כמובן איכות תרפויטית ראשונה במעלה של טקסט: האפשרות שנותן לנו טקסט כזה ללגיטימציה של התחושות והמחשבות שלנו והאופן שבו לעתים הוא ממש מנסח עבורנו רגשות עמוקים או הלכי נפש שלא היו לנו מלים עבורם.
כזה הוא בעיני השיר "שֶׁתֶן" של ריקי כהן, שפורסם בספרה המצוין "ערמה מלוכלכת בכל חדר" (הוצאת ספרא, 2013). אני מביאה כאן את השיר במלואו:
מרתקת בעיני העובדה שעל אף שהשיר הזה כתוב בגוף שלישי ולמעשה האשה המתוארת בו אינה מדברת בשיר אף לא פעם אחת – השיר הזה מצליח לבטא את קולותיהן של נשים רבות. הוא מצליח לעשות זאת באמצעות התיאור של פעולה אינטימית, חסרת שליטה, שגלומים בה לֵאוּת גופה ונשמתה של האשה, היעדר גרם של פנאי לעצמה, היותה משמשת כעובדת מפעל בסרט הנע של בית-ילדים-משפחה ומחאתו הטבעית, הספונטנית של הגוף כנגד אלו.
אני חושבת על ריבוי הפעלים שבשיר, שגורמים לכך שגם הקוראים יחושו את תחושת הדחיסות והעומס וישמעו את תקתוק השעון שאומר: מהר, מהר, קדימה, אין זמן, צאי כבר החוצה, צריך להשכיב את התינוק. הרגע העילאי של האושר, "באמבטיה, עם השתן" הוא הרגע שבו היא "לא שומעת הזדקקות" ויכולה להרף "לא להיות שייכת למישהו שרוצֶה". רק ברגע הזה ניתן לה החסד להיות עם עצמה, להיות שייכת לעצמה, להחזיר לעצמה את עצמה. אבל החסד הזה מתרחש רק לרגע, כי "אם תשלוף את הפקק, ישמעו זאת כאות ויסתערו על מפתן הדלת" ושוב יפקיעו אותה מעצמה לטובת "פס הייצור התובעני".
אני חושבת על האשה המשתינה באמבטיה, מערבבת את נוזלי גופה – נוזלי הפְּנִים – עם מי האמבטיה החיצוניים, ובעצם מאפשרת בכך הנכחה מסוימת של הפְּנים שלה, של הגוף שלה, של נוזלים היוצאים מן הפְּניִם אל החוץ, כמו מסמנת טריטוריה בעולם, אומרת: "אני כאן".
השתן היוצא ללא שליטה מנכיח עמדה ילדית ויותר מכך – תינוקית – שכמו אומרת: גם בי קיימים החלקים התינוקיים, הנזקקים; גם לי יש צרכים. אני לא רק המטפלת שלכם, גם אני רוצה שיטפלו בי. עצם ההשתנה באמבטיה והשהות בתוכה כבתוך רחם מזכירה לאשה הגדולה, האמא, המטפלת, את החלקים הנזקקים בתוכה וקוראת לה לטפל גם בהם, בילדה – או בתינוקת – אשר בתוכה, ולא רק בתינוק הממשי שלה.
אבל גם בתוך הרגע הזה אין היא יכולה להתמסר לעצמה אלא מחזיקה בתודעתה את תכונת ההתרחשות מחוץ לחדר האמבטיה ואת המטלות הממתינות לה: הרצפה הדורשת שטיפה, החפצים המסוכנים שצריך לסלק, הירקות במקרר שצריך לזרוק, מכונת הכביסה, והבישולים וְ – – –
והנה תם הרגע. בתום הרגע הזה, היא מרוקנת את האמבטיה ומתנקה, מתלבשת, יוצאת בשקט מחדר האמבטיה ו"הולכת למלא את תפקידה בהשכבה הלילית", כמו תלמידה ממושמעת או כמו עובדת חרוצה ומסורה, מבלי שאיש יֵדע – לא על הצרכים שלה (תרתי משמע) ולא על קיומו של הקול הזה בתוכה, זה שרוצה "להשתין בקשת" – בעמידה, כמו גבר – על התפקידים, החובות, המוסכמות, הציפיות, הדרישות, הסטריאוטיפים המגדריים.
בני הבית לא יודעים. אמא היתה חמש דקות באמבטיה ויצאה, והנה, היא באה לקרוא סיפור או לשיר שיר, לערסל ולחבק ולהרגיע.
אבל אנחנו – הקוראים – יודעים. אנחנו – הקוראות – יודעות. אנחנו יודעות מה התרחש בחמש דקות האלו מעבר לדלת של החוץ, בתוך האמבטיה. אנחנו יודעות שנשמע שם הקול שצריך, שזקוק, הקול שאומר: "גם אני", "תראו אותי", גם אני צריכה שיטפלו בי, שישירו לי שיר, שיאמרו לי מילה טובה, שיכינו לי קפה או חלב בדבש או תה, משהו מפנק. אנחנו יודעות שנשמע שם הקול שמוחה, הקול שאומר: "הי, יש לי קול", "אני לא רק פועלת בפס היצור", "יש לי עצמי".
בעצם כתיבת השיר הזה פותחת בפנינו ריקי כהן את הדלת הסגורה של חדר האמבטיה של הדוברת בשיר שלה ומכניסה אותנו פנימה, ובה בעת היא נכנסת אל חדרי האמבטיה שלנו, אבל יותר מכך – היא מאפשרת לנו להיכנס אל חדרי האמבטיה של עצמנו, אלו המפגישים בתוכנו את החוץ ואת הפְּנים ומעלים בנו את השאלות לגבי הקולות שלנו: עד כמה אני מאפשרת לעצמי להקשיב לקול שלי? עד כמה אני מביעה את הקול שלי בפני האחרים? עד כמה אני מפנה מקום לצרכים שלי? עד כמה אני בשירות האחרים שסביבי?
קולה של האשה שבשיר לא נשמע. קולה לא תורגם עדיין למלים; הוא מובע באמצעות מחאת הגוף המתריסה כנגד רשימת הפעולות המוזכרות בשיר שעליה לבצע. אבל דווקא משום שקולה לא נשמע בגוף ראשון הוא מעורר בנו את השלמת הפערים ואת ההשלכות מעולמנו שלנו, מחדרי האמבטיה שלנו.
זהו בדיוק המקום – בעבודה ביבליותרפויטית – לבקש מעצמנו, הקוראות, לכתוב את קולה של האשה שבשיר בגוף ראשון – מה היא אומרת לעצמה (בשלבים שונים בשיר: כאשר היא באמבטיה, כאשר היא יוצאת ממנה); מה היא אומרת לאנשים בסביבתה (לבן זוגה? לילדיה? לאמה שלה?) – ובכך כמובן לכתוב את הקולות הייחודיים שלנו.
השיר מסתיים ב"תפקידה [של האם] בהשכבה הלילית", ואני חושבת על תפקידה של המשוררת לא בהרדמה, כי אם בעירור; בעירור הקולות המושתקים, אלו הנבלעים ברעשי פס הייצור; באופן שהיא מצליחה לגרום לנו להשתהות ברגע הזה בתוך חדר האמבטיה, ביחד איתה, יחד עם עצמנו ולהקשיב לְמָה שיש לנפש שלנו לומר לעצמה ולאחרים ולדבר את הקולות האלו.
אני כותבת את השורות האלו במרפסת שבביתי, מבטי אל הרחוב. על המדרכה שממול עוברת בחורה, אוזניות לראשה והיא שרה לעצמה בקול. הולכת בצעדים מהירים ושרה. היא לא עסוקה במי שומע אותה, במה חושבים עליה, לא מרימה את מבטה לראות אותי למשל שמביטה בה וכותבת עליה. היא עסוקה בעצמה, קשובה לעצמה, למוסיקה שבחרה עבור עצמה. שרה אותה בקול. שרה לעצמה ואֶת עצמה.
אני מקוה לחשוב שזה "רגע עילאי של אושר".
*
לנשים המעוניינות למצוא גם הן – ולכתוב – את קולותיהן הפנימיים שלהן, אני פותחת סדנת כתיבה לנשים בשם "חוגגות נשיות". הסדנא תבקש לאפשר למשתתפות בה להקשיב לקולן הייחודי ולהביעו בכתב, תוך דיאלוג עם טקסטים של משוררות בנושאי תשוקה נשית, אהבה רומנטית, התכתבות עם הילדה שהייתי וקריאת תיגר על מוסכמות חברתיות המצופות מנשים, מנקודת מבט פמיניסטית ובאוירה קבוצתית נשית ואינטימית. למעוניינות להירשם – מוזמנות מאד לכתוב לי.
