לפני כשבוע הסתיים קורס הביבליותרפיה שלימדתי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. שלושה עשר מפגשים בני ארבע שעות אקדמיות. בועה של מלים, רגשות, מחשבות, טקסטים, סיפורים אישיים, מחשבות של המשתתפות בקורס על אנשים אחרים באמצעות טקסטים, האזנה לקול הפנימי שלהן, לקולו של הטקסט ולמפגש שבין הקולות.
כל משימה שנתתי זכתה להד לעצום: ביקשתי למשל להביא טקסטים העוסקים בנושא מסוים או לחשוב על אדם המתמודד עם קושי מסוים ולהתאים טקסט עבורו; כל דבר כזה נעשה בהשקעה עצומה, במחשבה, בשימת הלב לדקויות. התפתחו בשיעורים דיונים עשירים, חיים, זורמים. נביעת מים חיים.
למפגש האחרון הבאתי את הסיפור "תנינה אומרת שלום", מאת נורית זרחי. סיפור נפלא המספר על תנינה – המכשפה הקוסמת של נורית זרחי – שרוצה ללמוד כיצד נפרדים. היא מחפשת את המילה פרידה בספר האל"ף- בי"ת של המכשפות, ומגלה שם שפרידה היא "אחד הדברים הקשים ביותר לביצוע בחיי אדם". כחלק מתהליך הפרידה, כך מוסבר בספר האל"ף- בי"ת של המכשפות, צריכים ה"נפרד והפרוּד" להיזכר יחד בכל הדברים הטובים שנהגו לעשות יחד. כאשר תנינה מתחילה להיזכר, היא מהרהרת לעצמה שבעצם לא היה לה כל כך רע במקום הזה; "אז למה לי להיפרד?", היא חושבת לעצמה. תנינה מדפדפת בספר האל"ף-בי"ית של המכשפות ומוצאת שם את המילה "הביתה" – "אחד הדברים הקשים והטובים ביותר בחיי אדם", והיא מחליטה לעשות את כישוף החזרה הביתה לפני שהיא עושה את כישוף הפרידה…
בהשראתה של תנינה, ניסיתי לרקוח כישוף פרידה וכישוף חזרה גם יחד וביקשתי מהתלמידות שלי להיזכר בכישופים שהן כישפו במהלך הקורס ובאלו שכושפו בהם. אחד הדברים שהן דיברו עליו היה התהליך האישי שהן עברו במהלך הקורס ושהתאפשר, לדבריהן, דווקא משום שלא נדרשו לחשיפה באופן ברור ומפורש אלא מעצם נוכחותם של הטקסטים בחדר, נוכחות שהיוותה מצד אחד מעטה מגן ושומר שמאפשר לחוש ביטחון, ומצד שני – מאפשרת מגע עמוק עם חומרי נפש אישיים. הכישוף הזה שכושפו בו התלמידות שלי נגע בי במיוחד, משום שזהו בדיוק כוחה של הביבליותרפיה. בשעור שבו לימדתי אותן על איכויותיו התרפויטיות של טקסט ספרותי שהופכות אותו לכזה המתאים לעבודה רגשית – הדגשתי שוב ושוב את היותו של הטקסט מאפשר הזדהות מצד אחד ומגע בתכנים וברבדי נפש עמוקים, ויחד עם זאת את היותו מהווה מרחב מוגן, המאורגן בתבנית סיפורית ומדבר לא "עלי" באופן ישיר אלא על הדמות שבטקסט (עוד על איכויותיו התרפויטיות של טקסט ספרותי ניתן לקרא בספרה של רחל צורן, "הקול השלישי"(הוצאת כרמל) שמהווה מצע תיאורטי חשוב עבורי בהוראת הביבליותרפיה).
כדי שיתאפשר מגע עם תכנים רגשיים שלא קל לבוא איתם במגע בדרך כלל וכדי שתתאפשר חשיפה שלהם – אם בפני העצמי ואם בפני האחר – צריך שיתקיים מצע של ביטחון. הטקסט מאפשר את המצע הזה. לכן, הבקשה לחשיפה לא צריכה להיות ישירה אלא מעצם הדיבור באמצעות טקסט ומעצם הדיאלוג בין הטקסט לקורא/ת – מתרחש המגע עם חומרי הנפש שהטקסט מפעיל (כדברי איזר שדיבר על היסודות הבלתי מוגדרים שבטקסט כ"מתג ההפעלה" של הקורא שמפגיש אותו עם עולמו שלו).
אחת המשתתפות בקורס, גבריאלה אלפסי, רקחה מתכון לכישוף והסכימה בנדיבותה לחלוק אותו.
הנה הוא כאן בפרסום כישופי ראשון:
בטרם כל (החומרים):
ק"ג 1 – הקול הפנימי
קורט תנועה או ריקוד
מבט בשתי עיניים
פה – להמתקה
חופן דפים
ארגז מצעים לצעצועים (גם דמיוניים)
שתי ידיים – לכתיבה, ציור או כיור
ספרים – לא משנה הכמות
סיפורים – בנמצא ממחבוא הלב או מהחיים המפתיעים
זוג אוזניים – להקשבה
כיריים של סבלנות – להפנמת האפייה בחום ובזמן הנדרש.
יציר נברא:
לבחוש ברגש את כל החומרים אט אט וללחוש לחשים באהבה. בזהירות רבה לכדרר וללטף במבט,
שלא תצא עיסה דביקה ולא ינתקו החומרים. מחממים בכיריים של הסבלנות וממתינים למוכנות.
לאחר חיבוק התבנית המרופדת בסיפור, ספר או שיר, בוזקים על היציר או היצירה חמלה רבה ומציידים בצרור ברכות דרך צלחה לעולם הפתוח.
בעודי מוקסמת ולשה בתוך לבי את כל חומרי המתכון ואת כל הכישופים שסיפרו לי משתתפות הקורס כי כושפו בהם במהלך מפגשינו המשותפים, הן העניקו לי את אחת המתנות הנהדרות והמרגשות ביותר שקיבלתי בחיי. המתנה היתה עטופה בשקית של "צומת ספרים". זה מן הסתם ספר, חשבתי לעצמי מחשבה מתבקשת. כשפתחתי את העטיפה עמדתי פעורת פה וחסרת מלים (ולא כמטאפורה) מול ספר יפהפה שהכינו לי תלמידותי, שכותרתו "מילים", וכריכתו עשויה ממילות הטקסטים שהבאתי להן אני במהלך השעורים ושהן עצמן הביאו. התמונה שבראשו של הפוסט הזה היא תמונתו החלקית מאד של הספר. אבל במקרה הזה תמונה אינה שווה אלף מלים… עוצמות הספר הזה אינן עוברות בתמונה. עמדתי דקות ארוכות חסרת מלים וליטפתי את הספר, פשוטו כמשמעו, כשדמעות שוטפות את פני. כששבה אלי היכולת לחשוב נזכרתי בשורות של תרצה אתר שכתבה לאביה: "אני שומעת אותך מאד./ אני מלטפת את מה שאמרת: הערב/ בא לחסד. הוא בא לרחמים,/ שום דבר אינו בא כדי להבהיל./ אני יודעת. אני מלאה מלים." עמדתי שם, מלטפת את כריכת הספר, מלטפת את המלים שנתתי אני, את המילים שנתנו לי, והנה כל המלים הללו נבחשו יחד – אט אט ובאהבה, כמו במתכון של גבריאלה – והן מוחזרות אלי כעת, עטופות בכריכה חלקה, גזרי דפים עולים אלו על אלו, מתערבבים, מתערבלים בחומריה הסמיכים של הנפש. "החיים שיש לך הם החיים שחיית, הבט אחורה בהבנה, מצא את נקודת הבראשית, הבריאה, בְּרָא את עצמך", יחד עם "כשפרפר הבדידות נכנס ללבי הוא סוגר את הדלת שננעלת בי ואז איש לא (…)", ו"בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת, ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים, וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת", לצד "אחרי כמה ימים אני מתחילה להבין קצת ממה שכתוב על השלטים ברחובות. זה לא כל כך קשה, לפי הציור אני מנחשת מה כתוב (…)", ו"בילדותי ישנתי בזעת אפַּי"; "אולי יש ארץ אחת שאתה אוהב,/ אולי יש מלה אחת", "רציתי שניסע ביחד למקומות לא מוכרים ונשוב בחזרה הביתה בשבילים עקלקלים", "היי שקטה. עכשיו הכל בסדר". ועוד ועוד ועוד.
אני מלטפת את הספר, "מלים", ומרגישה שאני מלטפת את הביבליותרפיה בעצמה. זה בדיוק זה. המלים שלי, המלים שלהן, המלים של הטקסטים, כל הקולות נשמעו בחדר – "אני שומעת אותך מאד" – וזרמו כנביעת מים טובים אל הנפשות, נגעו בהן, הרטיבו, יצרו תנועה, יצרו חדש. ואת התהליך הנפשי העמוק הזה עטפו התלמידות שלי, כרכו יפה יפה, ביד אמן, החזירו לי כרוך, עטוף, מסודר, שאפשר יהיה לאחוז.
ובתוך הספר – כתבה לי כל אחת מהן את מילותיה שלה. ובין המלים – תמונות. תמונות מספרי הילדים שליוו אותנו במהלך הקורס כי "הילד הוא אביו של האדם" (ויליאם וורדסוורת'): "ארץ יצורי הפרא" ו"משהו אחר", "בארץ אחרת", "דמעות ורודות", "נמרת", "זוגות וזאת", "לילה טוב מפלצת", "האוצר של צ'מבלו" – שאותו לא הכרתי והן קנו לי גם כמתנת פרידה נפלאה ומדויקת.
אני עומדת מולן, חסרת מלים מול המלים שלהן, נרגשת כל כך. הן מביטות בי במבטים רכים ורגישים, ומגישות לי את "האוצר של צ'מבלו". "תקראי לנו", הן מבקשות. ואני פותחת את הספר ומבין דמעות ההתרגשות קוראת להן על הדרקון צ'מבלו ששומר על האוצר שלו – כמו שאנחנו רגילים לשמור את ההגנות שלנו טוב טוב – ועל האביר שבהתחלה ניסה להילחם בדרקון כדי להשיג את האוצר, אבל בהמשך הבין שהדרך היא להתחבר עם הדרקון, ליצור קשר; וצ'מבלו מצידו עובר תהליך שבסיומו האוצר "נראה קצת מיותר", והוא יוצא עם האביר – חברו החדש – אל הדרך.
השעה כבר שמונה בערב. שעת סיום השיעור שלנו. השיעור האחרון. מן החלון אפשר לראות: משתרעת הדרך. הדרך שהולכת אליה כעת כל אחת, מצוידת במיני כישופים, באוצרות, במלים. הערב יורד. הוא בא לחסד. אני מלאה מלים. מלטפת את מה שאמרתן. מלטפת את המלים שכתבתן לי. את הספר שהכנתן. את כל המלים הטובות. הן ישנן. מלטפת גם את הביבליותרפיה. יודעת כי קולם של הטקסטים השונים, ההד שהם הדהדו בנפשות והמרחב שהם אפשרו – תרמו תרומה ניכרת ליציר החדש שנברא כאן, בין כולנו בקורס ובנפשה של כל אחת. יודעת שגם אני כמורה בקורס הזה עברתי פה תהליך ביבליותרפויטי משמעותי מאין כמוהו. אומרת לכן תודה גדולה. נושאת עמי את כל האוצרות, המתכונים והכישופים – אלו שנרקחים להם בדרך פלא, כבמטה קסם, מילה ועוד מילה ועוד אחת, ודמעה, הכישופים שאין להם מתכון.
ואסיים את הדברים האלו במלים של יונה וולך, שגם הן כמובן מצוטטות על גבי כריכת ספר המילים: "תן למלים לעשות בך/ תן להם הֱיֵה חופשי/ אלו תיכנסנה בך תבואנה פנימה/ עושי צורות על צורות/ יחוללו בך אותה חוויה/ תן למלים לעשות בך (…)".
איזה קסם מתרחש כאשר נותנים למלים לעשות. כאשר שומעים מאד את מה שנאמר. כאשר מתמסרים למלים, מתמלאים בהן. אפשר אז ללטף את המלים, לחוש את ממשותן ואת התנועה שהן מייצרות בנפש, לתת לנפש להתהוות מחדש, להתמסר לתהליך של היות.
