שלוש לפנות בוקר. היא מתהפכת במיטה, לא נרדמת. כבר כיבסה ותלתה, סידרה את המטבח, קראה עוד פרק בספר החדש, ניגשה שלוש פעמים לחדר של הילדות, היטיבה את השמיכות, נישקה אותן בשנתן. היא פותחת את המחשב, נכנסת לפייסבוק. עיניה גוללות מאליהן תמונות צוחקות של אנשים עם ילדיהם המחייכים, מחאות פוליטיות, הפגנות, שירים. קמה, מוזגת כוס יין, שותה לאט. חוזרת למחשב, סוגרת את הפייסבוק, פותחת קובץ וורד, נקי, חדש. היא רוצה לכתוב. אולי תחזור לכתוב, סוף סוף תחזור לכתוב. אבל מה? היא מרגישה שהמוח שלה ריק, המחשבות שלה לא ממוקדות, עפות, חומקות לה, הנה עוד כמה שעות בוקר, וצריך לארגן את התיק לטיול לקטנה ולגהץ חולצה לגדולה ולעבור שוב על המצגת שהכינה לדיון של מחר ולא לשכוח לקפוץ לסופר לקנות מצרכים לעוגה לחברים שיבואו בערב; על מה תכתוב עכשיו, אין לה דקה של שקט, דקה של פנאי, ופתאום גם היא חומקת לעצמה, מי זאת ההיא שפעם כתבה, שפעם היה לה חיבור קל כזה בין הפנים והחוץ, בין הנפש שלה לבין הדף, בין רגשות ועולמות חבויים בתוכה ובין העולם. כאילו גם ההיא אבדה ברבות השנים. המוח שלה ריק. אבל משהו מציק לה, מציק, לא נותן לישון.
ללוש, בואי כבר הביתה, ארוחת ערב, הצעקה של אמא שלה עושה את כל הדרך מגרונה הצרוד, העייף, אל חלון המרפסת, אל שדרת העצים, אל הרחוב; חזקה ורמה מצעקותיהן של האמהות האחרות, מצליחה לגבור על כולן ולהישמע. בני כיתתה משרטטים באבן על המדרכה, קופצים בקלאס, מיידים זה בזה כדור במחניים; היא יושבת הרחק מהם, עם המחברת שלה והעט, כותבת. מביטה סביבה. לפני שעולה הביתה מניחה בכובעו של הקבצן שבפינה את המסטיק שאבא קנה לה. מבחינה בשינויי מזג האוויר; השמיים נהיים כהים. הנה תיכף הגשם. היא קראה אצל רביקוביץ: "והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב/ ואוהבת את העננים והוגה בהם סיפורים/ והיתה לי שהות רבה להרהר בצער/ מראשית הסתיו האפור ועד סוף הקיץ הצהוב". גם היא ככה, הוגה סיפורים בעננים, בכיתה יושבת ליד החלון, מביטה החוצה, חולמת. קולה של המורה הניצבת מעליה מעיר אותה: "לאה, אולי תגידי לנו את על מה מדבר הפרק שאנו עוסקים בו", והיא: "הפרק, איזה פרק?", וצחוק הילדים וראשה של המורה הנע בתוכחה מצד לצד. היא פותחת את המחברת שלה וכותבת: "פעם היתה ילדה שרצתה לעוף. היא ידעה כמובן שילדים לא יודעים לעוף, אבל באופן מוזר גם ידעה שהיא כן, שהיא יכולה. שבאיזה מקום ממתינות לה הכנפיים שלה, היא רק צריכה למצוא אותן. היא יצאה למסע לחפש כנפיים". היא סוגרת את המחברת, נועלת במנעול. תולה אותו על הצוואר שלה, יחד עם המפתח של הבית. חוזרת הביתה. אמא השאירה לה סיר עם אוכל על הגז ולידו פתק כתוב בכתב העגול שלה, הילדותי, עם השגיאות המצחיקות בעברית: 'תוחלי, ללוש, גם את הבשר, לא לשכואח לסים לפריגידר. אני לחזור מאוחר היום. תיזאר בחוץ עם הילדים'. אמא שלה חושבת שהיא משחקת איתם, כל אחר צהריים, צועקת לא נכון, וכן נכון, ולא פייר, וניצחנו, ועכשיו תורי. היא לא יודעת שהיא יושבת רחוק מהם, בחוץ, לא משחקת, מסתכלת על התנועה המוזרה הזאת של העולם, מאזינה לנגינה העצובה של הקבצן, מצליחה לראות שמינית חיוך או משהו דומה על פניו כשהיא מניחה לרגליו מסטיק או סוכריה או אסימון ופעם אפילו לקחה מן הסיר שהכינה אמא, מהאורז והקציצות והרוטב האדום, והביאה לו בקופסה, "שאלוהים יברך אותך, ילדה טובה, שאלוהים יברך אותך", הוא אמר, ובערב אמא: "את לאכול היום יפה מאד, ללוש, ככה אמא אוהבת שאת לאכול".
אמא – - – הקטנה קוראת לה ובוכה, היא ניגשת, מה קרה, ממי, חלמת חלום רע? היא מחבקת אותה, מביאה לה חלב חם בדבש, מנשקת, מרגיעה, מרדימה. הילדות שלה לא משחקות בחוץ ולא יושבות לבדן בשדרה. הן אחר הצהריים בבית, איתה, לפעמים באות חברות שלהן או שהן הולכות לחברה ולחוג והיא יודעת כל רגע איפה הן ומה הן עושות, בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית הן מעדכנות מבית הספר: "יש! המורה להבעה לא באה! שעור חופשי!"; ביפ; "אמא, אפשר היום פנקייק בארוחת ערב?"; ביפ; "קיבלתי 95 בחשבון!" ביפ – - – "ללי, אולי תשתיקי את הטלפון? אי אפשר ככה כל הישיבה", והיא: "כן, זה הילדות שלי, סליחה". והיא חוזרת הביתה ומקשיבה לסיפורים שלהן על הילד ההוא, והמורה ההיא, ויושבת איתן על השעורים, מנסה להבין את השאלות בהנדסה, ומכינה פנקייק, ומקלחת וקוראת סיפור ומשכיבה לישון, והיא עייפה, כל כך עייפה. פעם השעות של הלילה היו השעות שלה. היתה שמה מוזיקה, מוזגת כוס יין, מתיישבת לכתוב. פעם אפילו שלחה שיר שלה לחבר שכתב בעיתון. זה שיר נהדר, ללי! את מוכרחה לפרסם!, הוא אמר, והיא, מה פתאום, מי ידפיס את זה בכלל. ואחרי שבועיים – הוא שלח לה את העיתון עם השיר שלה, ולמעלה כתב בעיפרון: "מי ידפיס את זה בכלל?! תפסיקי כבר להיות קטנת אמונה". כמה שנים עברו מאז, היא מנסה להיזכר. עשר, חמש-עשרה? איך זלגו לה כל השנים האלו, איך היא זלגה לעצמה. ועכשיו בלילות היא צונחת שדודה, מה זה לילות, נרדמת בעשר בערב. חוץ מהלילה הזה, הלילה הזה, הנה, כבר ארבע ועשרה. היא פותחת את הספר האדום של רביקוביץ. כמה זמן לא פתחה אותו. משחקת את המשחק שהיה לה פעם עם עצמה: לפתוח ספר שירה בעמוד אקראי ולנסות למצוא בשיר שנפתח לה תשובה, סימן, אות. היא פותחת: פורטרט: "היא יושבת ימים רבים בביתה. / היא קוראת עיתונים./ (מה יש,אתה לא קורא?)/ היא אינה עושה מה שהיתה רוצה לעשות/ יש לה עיכובים./ היא רוצה וניל, הרבה וניל./ תן לה וניל." היא צוחקת. כן, היא אינה עושה מה שהיתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים, או חוסר פנאי, או משהו תקוע לה שם, נשכח. הילדה ההיא שהיתה, זאת שהביטה סביבה, בגשם ובעננים ובקבצנים שבקרן רחוב – נדחקה בתוכה למקום קטן, חבוי. היא כבר לא ילדה, היא אמא. יש לה אחריות. "את האימא אחי אחי אחי טובה בעולם!", כתבה לה הקטנה בברכת יום הולדת. ואין לה זמן, אין לה זמן, ללכת עכשיו לחפש את הילדה ההיא שהיתה פעם, לגלף אותה, להוציא אותה ממקום מחבואה, למצוא אותה בוכה. מי יודע אם תוכל לנחם אותה, להרגיע. היא מפחדת שהיא גם תבכה איתה, שתיהן יבכו שם ולא יהיה מי שילטף להן את הראש ויגיד להן, די, ממלה, די. לא קרה שום דבר, הנה, אמא לָכין לך מרק ותסי אמבטיה חמה, והכל בסדר. מי יודע מה יקרה במפגש ההוא שם, היא לא יכולה פשוט להישאב לזה, להישאב לתוך הבכי ההוא, הילדות שלה מחכות, העבודה מחכה, ללי, מה קורה אתך, מה את חולמת, את מוכרחה להראות להם, את היחידה שיכולה, והיא: כן, כן, בטח, אני היחידה.
היא מוכרחה להירדם. לפחות לישון שעה. כבר חמש. היא לא תוכל לתפקד ככה היום. עוד הצצה במחשב, שוב פייסבוק, היא גוללת את העמוד בחוסר עניין. ופתאום משהו צד את עינה: סדנת כתיבה לנשים, מודעה. מה סדנא עכשיו, איזו סדנא, ובכלל – זה בערב, והילדות, הן שונאות שהיא יוצאת בערב ומשאירה אותן עם בייביסיטר. לא, היא לא יכולה. היא סוגרת את המחשב. לישון היא כבר לא תישן. שמה קומקום. מכינה קפה. אני יכולה לכתוב לבד, היא אומרת, מה הבעיה. פותחת דף חדש בוורד וכותבת: "פעם היתה אשה. ילדה. אשה. " איזו התחלה מפגרת, היא חושבת, בא לה לקמט את הדף ולקרוע אותו, אבל הוא במחשב. אי אפשר לקמט. היא סוגרת את הקובץ. לא, לא לשמור את השינויים. מה יש לשמור בשטות הזאת. היא מכינה סנדוויצ'ים לילדות לבית הספר, מתקלחת, מתלבשת, מתארגנת, הנה כבר צריך להעיר אותן. מעירה, מזרזת, מכינה שוקו, מסיעה לבית הספר, נוסעת לעבודה. הלקוח שלה זוכה במשפט. הבוס שלה מאושר: אין כמוך, ללי, אין כמוך. הוא כמעט מחבק אותה. היא מחייכת רבע חיוך. כן, יופי, שמחה שהצלחנו, שפתיה אומרות. בראש שלה לא עוזבת אותה השורה: פעם היתה אשה. ילדה. אשה.
בואו נצא לחגוג, אומר הבוס שלה לה ולמתמחה שלה. לא, היא אומרת, אני לא יכולה, יש לבת שלי הופעה היום בחוג לבלט. והיא לוקחת את הילדות מבית הספר ומגישה צהריים, מזרזת את הגדולה למקלחת, מותחת לה את הגרביונים, מלבישה את בגד הגוף, עושה לה גולגול מהודק, בהצלחה, מתוקה שלי, את הכי נהדרת, היא אומרת לה, ועיניה דומעות כשעיניה של בתה על הבמה נפגשות בשלה, מחייכות. פעם היתה אשה. ילדה. אשה. היית נפלאה, בובילה, מדויקת כל כך. והן יוצאות שלושתן למסעדה לחגוג, הילדות מאושרות. מפטפטות כל הדרך חזרה. בלילה היא שוב לא נרדמת. פותחת את המחשב. איפה היתה המודעה הזאת. נו, מה היא מחפשת עכשיו את המודעה. לא מוצאת, אז לא. כנראה זה סימן. ובכל זאת, עוד חיפוש אחד. גוגל. הנה, זה עולה מיד. בתחתית המודעה יש כתובת מייל. מה אכפת לי לנסות, היא חושבת, רק לברר, רק אשאל מה זה. מה זה אומר. פעם היתה אשה. ילדה. אשה.
הנה הן יושבות סביב שולחן, נשים בגילאים שונים, ממקומות שונים, כל אחת והסיפור שלה, אוחזות בעטים, על ברכיהן מחברת. כבר שישה שבועות. על השולחן שירים בנושא ילדוּת: תרצה אתר עם "ילדותי היתה ספינה שרק כאילו שטה", ו"בילדותי ישנתי בזיעת אפי"; משוררת שלא הכירה בשם אורית גידלי, שכתבה: "אני הילדה הפסקה מפחידה אותי/ יותר מן השעור לא ברור/ מה צריך לעשות, ילדים אחרים/ החמצות"; נורית זרחי עם "כמו קול קוקיה ממעבה יער/ ילדוּת מכה פעם אחת/ ונעלמת בחשכה"; ודליה שלה: "חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורדות/ והים למטה שכשך והכחיל מן השמש./ בשמיים פרחו עננים כמו שושני נהר/ ואנחנו היינו עוד ילדות". עיניה דומעות. "פעם היתה אשה. ילדה. אשה. ילדה שרצתה לעוף. אשה שרצתה לעוף. בכל בוקר היתה מביטה אל השמיים, בודקת את תנועת העננים, כל ענן אצר סיפור בשבילה. כל ענן היה עולם. במקום גשם הורידו העננים בשבילה כנפיים. אם תתפסי אותן, הם אמרו, תוכלי להגיע לכל הסיפורים, תוכלי לברוא לך עולמות. תוכלי לצייר לך חלום ותקווה וורוד. היא הושיטה ידיה, אם אתפוס אותן, חשבה. היא ידעה שאם תתאמן מספיק – תצליח לתפוס את הכנפיים ותוכל לעוף עד לעננים ולקטוף את הסיפורים משם, לשכן אותם בלב שלה. היא ידעה ש – - – " היא מרימה עיניה לנשים האחרות, מרימה עיניה למנחה. זאת ההתחלה, היא אומרת להן; עיניהן מלטפות אותה ברוך, מבטן מעודד אותה להמשיך. כבר יש לך כנפיים, הן לוחשות לה, את לא מרגישה שאת כבר עפה? היא שולחת יד אחת לצידי גופה, את היד השניה מניחה על לבה. כן, הן צודקות. היא מרגישה אותם שם, ברור. אות אות היא ממששת, אותיות שמתחברות למלים, שהופכות למשפטים, שמספרים סיפור ועוד אחד ועוד. הסיפורים שלה. הנה הילדה, היא חוזרת אל עצמה. היא נושמת. היא עפה. האוויר שם צלול ונקי, במרומים. יש לה הרבה ממנו, יש לה שהות רבה. היא חוזרת הביתה ובלילה פותחת את הספר האדום של דליה, משחקת עם עצמה את משחק שיר באקראי, בואי נראה מה יצא לי, היא חושבת לעצמה, קוראת: "יש לךְ ילד, יש לךְ זמן ויש לךְ שירה".
ב-4 בינואר תיפתח סדנת כתיבה לנשים בהנחייתי ברמת גן. מוזמנות לפנות לכן זמן ושירה למצוא כנפיים.
