השיר הנפלא של תרצה אתר: "כשתגדלי תביני" בנוי מרצף שאלות ששואלת ילדה את אמא שלה, כפי שאופייני לילדים. האם מצידה עונה ומסבירה ככל יכולתה, אבל תמיד מגיע הרגע הזה שבו לאם אין כבר הסבר, אולי משום שהשאלות של הילדה הן שאלות שגם לנו המבוגרים קשה להתמודד איתן, ואולי משום שמדובר בנושאים לא פשוטים רגשית, שגם לנו קשה לפגוש בתוכנו. כך, למשל שואלת הילדה כיצד סבא שלה הגיע לשמיים – עם סולם? ו"למה כולם לא רופאים, רק חולים?", ואיך בדיוק זה מרגיש כשיש תינוק בבטן: "איך התינוק שם בפנים, כמו פרפר?" – על השאלות הללו עונה האם: "לא, זה קשה להסביר, האמיני, כשתגדלי תביני".
בבית האחרון של השיר צצה דמותה הפנימית של האם (מה שקוראים בספרות : "המחבר המובלע") ומגלה לנו את האמת שמאחורי תשובתה לבתה: "ורק אני והתשובות שבפי/ יודעות את הסוד הגדול,/ שגם כשגדלים לא מבינים/ רק פשוט יום אחד מפסיקים לשאול."
אני נזכרת באנקדוטה שסיפרה לי חברה על הרצאה ששמעה באנגלית בריטית מסובכת למדי להבנה, וכאשר שאר המאזינים פרצו בצחוק – בקטע שהיה ככל הנראה משעשע – גם היא הצטרפה בצחוק מתגלגל על אף שלא הבינה דבר, וכמובן שלא עלה בדעתה פשוט לשאול ולבקש הסבר לבדיחה.
אני חושבת על הקושי של כולנו "פשוט לשאול"; על הפחד מהמבוכה, מהבושה, מלהיראות כלפי חוץ כלא שייכים וכמי שאינם מבינים עניין.
אני חושבת גם על השאלות הגדולות באמת שמסתובבות לנו בבטן ובלב מילדות אולי ואנחנו מקווים למצוא להן תשובות כשנגדל, אבל התשובות לא בהכרח נמצאות, אלא סימני השאלה שבבטן נהיים גדולים יותר ואפילו השאלות עצמן מתערפלות, הופכות חסרות פשר. כמבוגרים קשה לנו להודות בכך שאנחנו גם לא מבינים ולא יודעים, שגם לנו אין תשובות להכל, שגם אנחנו מפוחדים מול הרבה דברים כואבים שקיימים בעולמנו; ובמיוחד קשה להודות בזה מול עיניים גדולות ושואלות של ילד, שמבקש שנשמור עליו ונסביר לו איך לעזאזל פועל ההיגיון של הדבר הזה שנקרא עולם.
כשמטופלים באים לטיפול הם מצפים פעמים רבות שהמטפל ידע, שלמטפל תהיינה תשובות. הוא הרי מטפל. קצת כמו הילדה בשיר של תרצה אתר שמצפה שאמא שלה תדע את הכל. אבל פעמים רבות גם המטפל אינו יודע, ויתרה מכך: תפקידו של המטפל איננו לדעת כי אם לדעת לשהות במרחבי השאלות, לדעת לשאול את השאלות ביחד עם המטופל, לדעת לסייע למטופל לפתח את הפונקציה השואלת שלו: זו שמתבוננת, זו שבוחנת את הדברים ממגוון נקודות מבט, זו שלא מקבלת את הדברים כמובנים מאליהם.
טיפול הוא מרחב של שאלות רבות, וכדי לשאול נדרש אומץ. האומץ הוא האומץ לחקור, לקלף את שכבות ההגנה, האומץ לערער על דפוסים מוכרים ובטוחים ולבחון אותם מחדש.
המקום השואל הוא מקום ילדי: כזה שמאופיין בתום, בסקרנות, בפתיחות. כדי להיות מסוגלים לשהות במקום הזה גם המטפל וגם המטופל צריכים להיות מסוגלים להתחבר לחלקים הילדיים שבתוכם, אלו שמתוכם אפשר ליצור את מרחב המשחק של הטיפול.
"מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב", כתב עמיחי. "המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר. אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח (…)". שאלות הן אלו שמתוכם צומחים פרחים, באביב וגם בעונות אחרות, גשומות.
אני חושבת על האופן בו נראה סימן שאלה: על העגלגלות שבו, על הפיתול, על התנועה – תנועת גל; לעומת מראהו של סימן קריאה: חד מימדי, שטוח, ברור, קצר. אני חושבת על התנועה שיש בשאלה; על התנועה הפתוחה שהיא יוצרת – כמו זריקת אבן לתוך מקווה מים, שיוצרת סביבה עיגולים רבים בתוך המים: שאילת שאלה אחת בטיפול מובילה פעמים רבות לשאילת שאלות נוספות, למעגלים רבים של שאלות סביבה. לפעמים זה נראה מייאש: כל כך הרבה שאלות, אבל איפה התשובה. התשובה איננה אחת. לעתים השאלות הן בעצמן התשובות; והריבוי שלהן ותנועת המעגל שבהן מרחיבים מעגלים בתוך הנפש, יוצרים תנועה של מרחב.
פעמים רבות באים לטיפול משום שמחפשים תשובות. כמה כדאי בתוך החיפוש הזה אחר התשובה לא לשכוח את עוצמתן של השאלות, את ערכן הגדול. לעתים השאלות חשובות לא פחות מן התשובות עליהן; השאלות הנכונות והאומץ שבשאילתן.
אז כן, כדי לשאול צריך לשוב אל המקום הילדי הזה בנפש, הקטן לכאורה, אבל הגדול כל כך, כי הבנה עמוקה ואמיתית יכולה לצמוח משם – דווקא מן המקום השואל, הילדי; מן המקום שמסוגל לחלום ולהתבונן בחלום שיש בו "כוכב עם פנים" ולשאול: "מה זה חלום, תמונה או מקום?" ולקבל את זה שאין תשובה אחת מלבד המוכנות לצעוד אל התמונות והמקומות שמזמנים החלומות ושמזמנים מרחבי הנפש; לאפשר לנפש להיות במצב של הינתנות – הינתנות למעורפל, לחלומי ולשואל.
