"כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה/ מאושרת מאד, היתה תמיד/ ילדה קטנה, מאושרת/ ואם היה קיץ,/ שמנו אותה בגינה/ על האדמה, מתחת לעצים/ על השטיח/ והיתה לה רצועת כלב מכאן/ ורצועת כלב מכאן/ ורוח אלוהים היתה מרחפת בגינה/ וכבשים בני שנה שוטטו מכל צד ופינה.// כמו שאני אומרת, היא היתה תמיד ילדה מאושרת/ כמה היתה ילדה מאושרת./ ילדה עם דרך-ארץ/ שלא גורמת דאגה/ ילדה חושבת, מתחשבת, מאוזנת/ אחראית. לפעמים היתה יושבת בזוית,/ עיניה עצומות, ומחיכת/ והיה ערב והיה בוקר,/ כל דבר ודבר היה בְּרוך/ באהבה./ תאר לעצמך ילדה תמה ונקיה/ משחקת על הארץ/ וכל הארץ שרה על-ידה./ כמו שאני אומרת,/ היא היתה תמיד ילדה מאושרת./ ילדה מיוחדת במינה./ חיונית, לבבית ואפילו יפה./ היה לה לב זהב, כלומר,/ כל-כך קלה לשינויים./ מעולם לא בכתה, כלומר/ כשהיתה עם אחרים./ לא קלקלה צעצועים./ רק פעם אחת. או שתים.// ולא דיברה דברים מעורפלים./ לא, לא נראה/ שהייתי חסרה לה./ טוב, אז לא./ למרות שאני אמא שלה/ ולמרות שהיא היתה, תמיד,/ הבת הקטנה שלי./ אולי לא הכרתי אותה/ אבל תמיד הייתי הגונה אליה./ טוב,לא כל כך קרובה/ אבל היה לי אכפת מה קורה.// זו ההתחלה./ זה הרקע./ אלו הפרטים/ אלה העובדות./ היא היתה כל מה שציפינו וקיוינו:/ ילדה מאושרת. מאד. " (חדוה הרכבי/ ילדה מאושרת מאד).
מלחמה זה דבר בוכה, ועל האנושיות
בכל הימים האחרונים – ימי המלחמה – קשה לי לכתוב, קשה לי לקרוא, קשה לי להתרכז יותר מדי, מלבד בקריאת חדשות (ריפרש כל חמש דקות) ובקריאת סטטוסים בפייסבוק. כמו כולנו, אני מוצפת מידע ללא הפסקה ומלאת דאגה, חרדה וכאב על כל המוות הזה: מותם של חיילי צה"ל, מותם של מאות פלסטינים – שליש מתוכם ילדים – ומותם של אזרחים ישראלים. "מלחמה זה דבר בוכה", כתבה תרצה אתר, אמת בוכה שנכונה תמיד.Continue reading
"כך נראה החופש" – על קולות נשיים, כתיבה וביבליותרפיה
אחד הכוחות הגדולים של ספרות בעיני הוא היכולת לבטא קולות מושתקים, חבויים, מודָרים, מחשבות שכולנו חושבים אבל לא נעים לנו לומר אותן בקול. הכוח הזה הוא גם כמובן איכות תרפויטית ראשונה במעלה של טקסט: האפשרות שנותן לנו טקסט כזה ללגיטימציה של התחושות והמחשבות שלנו והאופן שבו לעתים הוא ממש מנסח עבורנו רגשות עמוקים או הלכי נפש שלא היו לנו מלים עבורם.
כזה הוא בעיני השיר "שֶׁתֶן" של ריקי כהן, שפורסם בספרה המצוין "ערמה מלוכלכת בכל חדר" (הוצאת ספרא, 2013). אני מביאה כאן את השיר במלואו:
אני מלטפת את מה שאמרת: קורס ביבליותרפיה למטפלים – אוניברסיטת בן גוריון באר שבע
לפני כשבוע הסתיים קורס הביבליותרפיה שלימדתי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. שלושה עשר מפגשים בני ארבע שעות אקדמיות. בועה של מלים, רגשות, מחשבות, טקסטים, סיפורים אישיים, מחשבות של המשתתפות בקורס על אנשים אחרים באמצעות טקסטים, האזנה לקול הפנימי שלהן, לקולו של הטקסט ולמפגש שבין הקולות.
כל משימה שנתתי זכתה להד לעצום: ביקשתי למשל להביא טקסטים העוסקים בנושא מסוים או לחשוב על אדם המתמודד עם קושי מסוים ולהתאים טקסט עבורו; כל דבר כזה נעשה בהשקעה עצומה, במחשבה, בשימת הלב לדקויות. התפתחו בשיעורים דיונים עשירים, חיים, זורמים. נביעת מים חיים.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך – לחבק את המפלצת
"לילה הגיע, כולם במיטה. גם רותי, ילדה עם עיניים חומות, שוכבת שקטה, תחת שמיכה, פוחדת מחלומות. אמא אומרת: "חלומות זה דמיון, כשפוקחים עיניים הם מיד נמסים." ואבא מביט, מלטף את ראשה ומנשק לה את כל הנמשים." בשורות היפות האלו נפתח הספר "לילה טוב מפלצת" מאת שירה גפן.
בעמוד הבא מספרת רותי הילדה להוריה על המפלצת הכחולה עם האף הכתום שמופיעה לה בחלומות ברגע שבו היא עוצמת עיניים. אבא של רותי, אשר מתגלה עוד בראשית הסיפור כדמות מכילה (לעומת האֵם שמבטלת את הפחדים באמירתה שבבוקר החלומות נמסים), מוריד למענה מהמדף את הפיל שלה והיא נרדמת כשהיא מחבקת אותו. Continue reading
מהארון אל ארון הספרים – על אהבה חד מינית וביבליותרפיה
"סַפֵּר לו עכשו/ אֶת כל אהבתי,/ שעתיים לפני שחר/ ספר לו הכל./ אל תבטל זמנך לאִחולים,/ ספר לו עד שחר/ את אהבתי." שורות אלו הן הבית הפותח את שירה של דליה רביקוביץ "חלומותיה של תרצה", אחד משירי האהבה היפים ביותר שישנם בעברית. השיר הזה מצליח להביע את המלאוּת והגודש שבאהבה ואת האופן שבו היא יכולה למלא את מרחבי הנפש: "ראיתי בית עם שבשבות,/ ראיתי גן מלא אמירים,/ אהבתי טרפה אותם,/ אהבתי בכל העֵצים". בשיר באים לידי ביטוי הדחיפות והלהט לחלוק עם האהוב את האהבה, לספר לו על אודותיה, לגלות את צפונות הלב: "ספֵּר לו רק את אהבתי,/ אל תאבד זמנך לבטלה"; ובהמשך: "אל תבטל זמנך לנימוסים/ שתי שעות בטרם שחר". אלא שכל העוצמות הללו – עוצמות הרגש, התשוקה, הדחיפוּת לספר – כמו מתרסקות אל הקרקע בסיומו של השיר: "אהובי שלי, אהובי שלי,/ אֶת כל אהבתי/ לא יכולתי לספר".
סיפור וקול
" הייתי רוצה שיהיה מאחורי קול (…) שיאמר כך: "צריך להמשיך, אין בכוחי להמשיך, צריך להמשיך, צריך לומר מלים ככל שיש מלים בנמצא, צריך לומר אותן עד שהן תמצאנה אותי, עד שהן תאמרנה לי – מאמץ משונה, טעות משונה, צריך להמשיך, זה אולי כבר נעשָׂה, אולי הן כבר אמרו לי, אולי הן נשאו אותי אל סף הסיפור שלי, אל מפתן הדלת הנפתחת אל הסיפור שלי; ואני אופתע אם היא תיפתח."
(מישל פוקו, מתוך: סדר השיח, הוצאת בבל, 2002).
Continue reading
לקרוא בנפש במקום שסגרתי אותה אתמול
"אני קורא בסֵּפֶר במקום שסגרתי אותו אתמול.
אני סוגר את הספר במקום שסגרתי אותו אתמול.
הסֵּפֶר אינו מאזין לי. אני שומע קולות אחרים,
כמו באהבה; אני עומד הערב במקום שעמדתי. "
יאיר הורוביץ, מתוך מחזור השירים: מקום. בתוך הספר: ארץ בחירה
*
בין הכמעט והכבר – על תזמון הבאת טקסט לטיפול בביבליותרפיה
לעתים כשיושבים מולי בטיפול מטופל או מטופלת חדשים ומספרים לי את סיפורם – כל מיני טקסטים מדלגים להם בראשי, מתרוצצים, באים והולכים. הדברים של המטופל/ת מהדהדים שורות משיר, שאני יודעת באופן עמוק שכאשר המטופל יפגוש את השיר הזה – זאת תהיה כמו פגישה עם עצמו, אבל לא "עצמו" של היום אלא "עצמו" קדום, ראשוני, ילדי; כמו לראות סרט שצולמת בו בילדותך ושכחת בכלל שהוא צולם, ופתאום אתה רואה את עצמך ילד; אתה מחייך, מעט נבוך, אבל לאחר כמה רגעי מבוכה אתה מסתכל אל הילד הזה ואומר לו: 'הי ילד, נעים לפגוש אותך שוב, זה אני. מזמן לא דיברנו.Continue reading
"דברי, עכשיו, ילדה, אני שומעת"
"תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך/ סיכת פרפר קשורה בשערך/ תהיי קטנה, מאומה לא יברח לך/ אני אהיה גדולה גם בשבילך", ככה שרה לשירה אמא שלה בשיר "שיר לשירה" שכתב יהונתן גפן, ומבטאת את רצונם העמוק של הורים להגן על ילדיהם ולמנוע מהם כאב, פחדים ודאגות.Continue reading
