כאשר אני קוראת את השיר הזה של לאה גולדברג עוטפת אותי תחושה של אפשר, של תקוה, של היכולת לגלף מתוך הקיים את האפשרי שטמון בו וממתין להיוולד.
אני חושבת על אשה שטמונים בה ריח הים והצדפים וקליפות התפוזים – ריחות של אהבה, של געגוע, של תשוקה. כל אלו ממתינים להתגלות, להינגע, לצאת אל האור, כמו קסם שקיים תמיד, חבוי, ורק זקוק לכך שמישהו יקסום אותו כדי להתרחש.
אור וים מקיפים את האשה הזאת, סובבים סביבה בטעם הערגה המלוחה, עד שמשהו מתוכה עתיד לפרוץ מתוך מאת החישוקים, לעמוד ברור וזקוף, לדבר את עצמו.
אני חושבת על האשה הזאת כעל אשה הפוגשת את קסם הכתיבה. היא משוטטת על חוף הים, יחפה, אפופה בחולות הנפש הצמאים, חסרת מנוחה. היא מפשפשת בתיקה, מוציאה מתוכו פיסת נייר קמוטה ועט. כותבת. היא לא יודעת מה היא כותבת, אבל פתאום איזה מרחב נפתח בתוכה והיא כותבת דברים שהיו חשוקים בה שנים. בהתחלה הם זורמים מתוכה כמו זרזיף, אחר כך כמו נחשול, אחר כך כמו סערה. היא מפסיקה. לוקחת נשימה עמוקה בריח מלח. שואפת אותה לקרבּה. קוראת את שכתבה. מנגבת את פניה הרטובים באצבעותיה, פתאום היא משתקפת לעצמה.
כל הדרך הביתה אצבעותיה ממששות את הפתק בכיסה. היא מגיעה הביתה, קוראת בו שוב. פתאום היא מרגישה כמו אי. העולם שסביבה רוחש מים, הם עלולים להציף אותה, להטביע. מי עוד מרגיש כמוני, היא חושבת, בכל העולם הזה מי. למחרת היא שוב צועדת על החוף, מתכופפת להרים צדף. מתרוממת, מבטה צד דמות של אשה על שובר הגלים. היא רואה אותה משרבטת משהו בפנקס. האשה קמה, מנערת את גופה מן החול, יורדת משובר הגלים, צועדת על החוף. היא מוציאה מהכיס את הפתק מאתמול, מיישרת אותו, מתיישבת, מוציאה עט. האשה משובר הגלים חולפת על פניה, מבטיהן מצטלבים. יש ביניהן חיוך של הבנה. הֵי, היא קוראת פתאום בקול לא לה. האשה עוצרת. מסתובבת אליה. ראיתי שגם את… שגם את כותבת, שכתבת שם משהו, כשישבת על שובר הגלים, היא אומרת לה באומץ בלתי מתוכנן. כן, אומרת האשה. אני יכולה…? יכולה לקרוא לך את מה שכתבתי…? היא שואלת בהיסוס. האשה מתיישבת לידה. היא קוראת בשטף, בלי להרים עיניה מן הדף, קוראת כמו להשתקפות של עצמה. היא מסיימת, מרימה את מבטה, פניה של האשה שטופות דמעות. גם אני, היא אומרת, גם אני. הן מושיטות ידיים זו לזו. מפגש של אי עם אי. אנחנו יבשת עכשיו, מחייכת אליה האשה. היא מחייכת חזרה.
באותו הערב כשהיא חוזרת לביתה היא נושאת בתוכה אור וים ואת הקסם הזה, הקסם הזה של בלתי מסוים שמתרחש בין אשה אחת כותבת לאשה אחרת כותבת, הקסם שמפגיש אותיות נפש קדומות של זו עם אותיות נפש קדומות של זו. היא מרגישה את הגלים הירוקים גואים בתוכה והופכים ממים לפרח, לניצנים ירוקים של אביב.
*
ב-19/4/15 נפתחת סדנת כתיבה לנשים בהנחייתי: נוברות במגירה.
אתן מוזמנות למפגש אי באי, ליצירת יבשות, למרחבי מים ואביב.
