לקראת השנה החדשה שאנו ניצבים בפתחה מתמלאים המרחב הוירטואלי ומרחב השיח היומיומי באיחולי שנה טובה, שכל-כך הרבה מושׂם עליה: להיות אחרת לגמרי, שונה לחלוטין מהשנה שעברה, טובה באמת הפעם, באמת-באמת, מאושרת, מופלאה, נטולת אכזבות, כזאת שבה הכל יתגשם. ואיכשהו בדרך-כלל התקוות האלה, אעפס, לא ממש מתמלאות. כלומר, בחלקן כן, בוודאי, הלוואי, אבל זה לא שמִקָצֶה לְקָצֶה, שפתאום הכל נהיה שונה ונהדר וורוד וקסום. חלק משתנה, חלק מתבהר, וחלק – מגיח לו ישן ומוכר ופחות רצוי – שאנחנו כבר מכירים היטב היטב – ואנו מקבלים את פניו: ב"שוב אתה? אתה עוד פה? לרגע קיוויתי שהלכת…". וכך אנחנו מגיעים לשנה הבאה, ושוב: מקווים, מאחלים, שאולי הפעם – הפעם הפעם – נגיע לעמוד הזה כבר בסיפור, העמוד של "באושר ועושר עד עצם היום ההוא", עמוד של התחלות חדשות, נקיות, חלקות.
אבל האם אפשר באמת "להתחיל מחדש", חלק ונקי, מאל"ף, כמו צעד ראשון? הרי הצעדים הקודמים זְכורים בכפות הרגליים, זכורים במְכַל הנפש; לעולם אנחנו נושאים אִתנו את הצעד הראשון שצעדנו כאשר פסענו לראשונה, את הצעד הראשון בכניסה אל הגן, לבית הספר, את כל צעדי ההתחלה שאי פעם נפשנו פסעה לעשות. הנפש שלנו נושאת בחובה את ההצלחות ואת אי ההצלחות, את הניסיונות והאכזבות, את ההתחלות: אלו המהוססות, ואלו שבבת אחת; את הפרידות: אלו שבקאט ואלו המתמשכות; אֶת כל העניינים הבלתי גמורים שלנו היא זוכרת, הנפש, ונושאת אותם אִתה – לכל התחלה שנתחיל. הלא תמיד ישנם משקעי זיכרון, משקעי השפעה, אם לא זיכרון מודע – אז רישומֵי הדברים בגוף הזוכר.
והאם באמת אפשר "לגמור משהו"? לגמרי לסיים, לגמרי לסגור, לגמרי להשאיר מאחור?
בשיר יפהפה שנתקלתי בו השבוע[1] אומר לנו ט.כרמי שלא, שאי-אפשר. כך הוא כותב:
אָלֶפְתָּיו/ ט.כרמי
מִסְתַּבֵּר, שֶׁקָּשֶׁה לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ לִידֵי גְמָר גָּמוּר וּמְסֻיָּם
וּלְהַתְחִיל מֵאָלֶף רַעֲנָן וּמְבֻיָּשׁ.
נִצְטָרֵךְ, אֵפוֹא, לְהִתְרַגֵּל לְהַתְחִיל מִיָּשָׁן
וְלִגְמֹר תָּמִיד מֵחָדָשׁ.
*
בעצם, אומר לנו כאן ט.כרמי, אין דבר כזה להתחיל מאל"ף. אין דבר כזה "גְּמָר גמור ומסוים". אנחנו תמיד נושאים אִתנו את ה"ישן" – את כל המטען שלנו, את עברנו, את זיכרונותינו, את האנשים שאהבנו ואלו שאהבו אותנו, את אלו שפגעו בנו ואת אלו שפגענו בהם, את התקוות שלנו, את חלומותינו, את הדברים שרצינו לעשות ולא עשינו, את אלו שהצלחנו לעשות. ועם כל זה אנחנו באים אל ההתחלה החדשה שלנו – מתחילים אותה מִיָּשָׁן. אבל – הוא אומר לנו בסיומו של השיר – אל תישארו ב"ישן", אל תוך הישן הזה – אל תוך העבר – תזרעו חדש. תמזגו את החדש לישן, תערבבו את כל האותיות אלו עם אלו, תתחילו מחדש גם אם החדש הוא "בֵּי"ת", תאפשרו לעצמכם את חדוות גילוי החדש בתוך ה"ישן", בתוך מה שהנכם. אל תשאפו למחוק את הישן. תנו לו את המקום שלו, הוא חלק מכם, קבלו אותו באהבה; תקבלו את הישן – על כל מִשְגָיו, כישלונותיו, מבוכותיו – תסלחו לו, תאספו אותו אליכם, אל תבקשו למחוק אותו; קחו אותו יד ביד ותעשו לו הכרות עם החדש, שלבו ביניהם, ערבבו בין הת"ו של ה"גמוּר" ובין ה"אלף" של החדש. האותיות הרי מעורבבות ממילא: אין דבר כזה ת"ו מוחלטת, סופית, עם נקודה אחריה, שלא מנביעה מתוכה עוד גל של התחלה. ואין דבר כזה אל"ף "רענן ומבויש", שלפרק ידו לא מחובר חוט – חוט שאליו קשורים כל הת"וים שקדמו לו, מזכירים לו מנין בא ודוחפים אותו – בפיכחון וידיעה של ת"ו, פיכחון וידיעה של קשישת האותיות – ללכת קדימה, אל הגילוי. האל"ף והת"ו סרוגות זו בזו, משולבות: "אָלֶפְתָּיו" כמאמר הכותרת.
תתחילו מישן, אומר לנו ט.כרמי, כי כך מתחילים – עם הישן שיכול לעתים להיות שק משא כבד ולעתים יכול להיות שק מתנה ולעתים גם וגם; ותגמרו מחדש – תסיימו אחרת, תעשו איזה טוויסט, תכניסו להתחלה שלכם – הנושאת עמה את הישן – איזה אחר, איזה חדש שאף פעם עוד לא היה לה.
אז לשנה הזאת אאחל לכם, קוראי השורות האלו, שתתחילו מִיּשָׁן – תקבלו אליכם בזרועות פתוחות ורחבות ובנשימת עומק אֶת הישן שלכם – את הישן שיכול להשתנות ואתם מקווים שישתנה, ואת הישן שהוא אתם, שהוא חלק מכם שיהיה תמיד. תאספו אותו אליכם במחילה ובחסד ובהכרת תודה: לולא הוא – לא הייתם אתם. לולא הוא – לא הייתם מרוויחים אנשים יקרים שהוא זימן לכם, לא הייתם לומדים, לא הייתם מגלים בעצמכם תובנות ובינה, לא הייתם מרוויחים את עצמכם. לולא הוא – לא הייתם נדחפים קדימה אל האל"ף שלכם הממתין מעבר לפינה.
אז תתחילו מִיּשָׁן וקחו אותו עמכם למפגש עם החדש – אפשרו לעצמכם להמשיך עם חדש, להמשיך מחדש, כשהאל"ף והבי"ת, הלמ"ד, המ"ם, השי"ן, הת"ו – משתרגות להן אלו באלו, כותבות ביחד שיר ישן-חדש לשנה טובה, נשומה ומוּשֶׁרֶת.
ואני מתחילה-חדשות:
- סדנת כתיבה לילדים בגיל 10-12 – שישה ימים בחופשת סוכות
- סדנת כתיבה לנשים – 12 מפגשים – החל מ- 6/11/16
מוזמנים לספר לרוצות ולרוצים לכתוב ולמוכנים/ות לגלות חדש בתוך ישן.
[1] ותודה למיכל אלמגור על ההכרות עם השיר.