"כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים" – פתיחה למדור אורחים כותבים והזמנה לכתיבה

"כיצד מרפאת הביבליותרפיה?" – זאת חלק מכותרת עבודת הדוקטורט שלי, שבה אני בוחנת את האיכויות התרפויטיות הייחודיות של טקסטים מז'אנרים שונים ואת ההשפעות הטיפוליות הייחודיות שלהם בטיפול בביבליותרפיה.

אני חושבת פעמים רבות על טקסטים ספרותיים לא רק כבעלי אפשרות לרפא אלא כמצילי חיים ממש: כאלו המאפשרים לנו למצוא משענת וכוחות, תקווה, אפשרויות התבוננות חדשות על מצבי חיים ועל הלכי נפש וכאלו הסוללים לנו נתיבי נפש לגילוי עצמנו.

pencil

לאה גולדברג כתבה:

"אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי מְאֹד (…)

אֲנִי הָלַכְתִּי אָז

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה.

עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה לִבְלְבוּ תְהוֹמוֹת

וּרְאִי הַיָּם צִיֵר לִי אֶת פָּנַי

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים (…)"

                                                        (מתוך השיר: "אני הלכתי אז").

לפעמים אנחנו מרגישים שיש טקסטים שנכתבו במיוחד בשבילנו, במיוחד עלינו, כמו מתנה פרטית מאד.

כש"מישהו כותב עלינו שירים" אנחנו משתקפים, קיימים בעולםמאפשרים לנו לראות את הצטיירות פנינו שלנו בראי הטקסט ולזכות להד לקולנו הפנימי שאולי אפילו לא היינו מודעים לחלקים ומנעדים בתוכו.

בשיר אחר כתבה לאה גולדברג:

"אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי

בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְתָּ לַשּׁוְא

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ".

                                                                    (מתוך השיר: "אֵלַי")

לעתים מאפשרים לנו טקסטים שנוגעים במעמקי נפשנו גילוי רבדי עומק בעולמנו הנפשי, מפגש עם זיכרונות, הרהורי נפש שעדיין לא זכו לשֵם, אֶת ההליכה אלינו.

במדור החדש שאני פותחת כעת באתר אני מזמינה כותבים אורחים לכתוב על טקסט – של משורר/ת או סופר/ת –  שהיתה לו השפעה מרפאת עבורם או כזה שיש לו בעיניהם השפעה כזאת בכלל.

בכך ניגע בביבליותרפיה לא רק כפי שהיא מתבטאת בחדר הטיפול אלא במפגש האינטימי המרפא שבין הקוראים ובין הטקסטים האהובים עליהם.

הכתיבה יכולה להיות פרועה, משחקת, כזאת המממשת בתוכה שיח עם הטקסט הנבחר – באיזו דרך שיבחרו הכותבים; מעין טיול פרטי של שעת בין ערביים – של הליכה אֵלַי, אליכם, אל אזורי ראי הים, לבלוב התהומות, האזורים שבהם נכתבים שירים, נרקמים חלומות, נסללות דרכים, שבהם מתאפשרת לנפש מנוחת-מה של מרפא, של מרגוע, של גילוי.

*

יהודית רביץ שרה את "אני הלכתי אז" בצירוף מלים של דן תורן. לטקסט החדש קראו: "אמבולנס האהבה".

                                                                         *

כותבים וכותבות המעוניינים לשתף בטקסט שהוא בעיניהם או עבורם "מרפא" ובמחשבות שלהם על אודותיו – מוזמנים/ות לכתוב לי למייל: lior.granot@gmail.com

תגובות