הספר החדש והיפהפה של נורית זרחי נינה בורחת ( הקיבוץ המאוחד, 2016. איורים: הילה חבקין) עוסק בילדה שבורחת מביתה לחפש אהבה ברגע שבו אמא שלה נותנת תשומת לב לַכלבה ובכך מעוררת את קנאתה ואת תחושתה שהיא לא אהובה. כך נפתח הספר: "אל תזרקי על שושי קוביות," אומרת אמא לנינה. את לא מבינה שכואב לה?" "לא כואב לה, היא לא בן אדם," אומרת נינה. "נכון, אבל עדיין כואב לה." "אז שהיא תרד מיד מהברכים שלךְ. אם את רוצה שהיא תהיה הילדה שלך אני הולכת."
וכך, יוצאת נינה לרחוב ולא שועה לקריאותיה של אמה לעצור. היא פונה לעוברים ושבים אקראיים – נערה שחולפת ברחוב, איש שסוחב שתי מזוודות, שתי נשים שאולי הן סבתות של מישהו – ושואלת אותם אִם הם אוהבים אותה. הנערה עונה: "בטח, מתוקה." אבל נינה מרגישה, ככל הנראה, את הכלליוּת שבתשובה הזאת ואומרת: "אני לא מתוקה, אני נינה". כלומר, האהבה שנינה מבקשת היא אהבה ספציפית, ייחודית, אמיתית, הממוענת רק עבורה, עבור נינה, ולא לכל ילדה מתוקה שהיא. האיש הסוחב שתי מזוודות עונה לשאלתה במלים: "אני ממהר" וממשיך ללכת. לכל אחד, כנראה, המטען והמשא שהוא נושא אִתו. שתי הנשים שיושבות בגינה מגיבות לשאלתה כך: "מה קרה?" שואלת האשה עם הכובע. "מסכנה, אולי היא ילדה לא אהובה", אומרת האשה עם המקל. "נכון," אומרת נינה, "אמא חושבת ששושי היא בן אדם ונותנת לה לשבת על הברכים שלה." שתי הנשים מציעות לנינה שוקולד ולוקחות אותה לבית שלהן. בבית אין "לא ילדים ולא כלבים", וכששתי הנשים מציעות לה חפיסת שוקולד שלמה, אומרת נינה: "כל-כך הרבה? אמא שלי לא מרשה. שלום!" והולכת משם. נינה לא נעתרת לחפיסת השוקולד, כמו יודעת שאהבה אינה נמדדת בחומריוּת ובכמות הממתקים שמציעים לה. וזה גם הרגע שבו היא נזכרת באמא שלה, כמו יודעת שהאהבה האמיתית ממתינה לה בבית. הסיפור ממשיך בכך שנינה מאבדת את דרכה: "מדרך אחת יוצאות עוד שתי דרכים ונינה לא יודעת באיזו מהן לבחור". "ילדה", פונה לעברה נהג שעוצר ברמזור, "למה את מסתובבת לבדך, את קטנה! איפה אמא שלךְ?". בשיטוטיה של נינה אמה למעשה מוזכרת פעמיים: פעם אחת היא נזכרת בה בעצמה, כששתי הנשים מציעות לה שוקולד, ולבה מנחה אותה לפעול לפי האיסורים של אמה ("אמא שלי לא מרשה"), והפעם השניה היא אזכורה באמצעות החוץ, כשהנהג שואל "איפה אמא שלך?". זאת הנקודה שבה פוגשת הילדה בדובי שהיה הדובי שלה, המהווה מעין ייצוג פנימי המאפשר לה לשוחח עם נפשה שלה. זה קטע הכתוב באופן מכמיר לב ממש: "פתאום היא רואה מישהו תקוע על הגדר. "אני מכירה אותךָ," היא אומרת, "אתה הדובי מַכְּס שלי!". "פעם הייתי." – עונה לה הדובי. "למה הפסקתָּ?", שואלת אותו נינה. "כשנשארתי בלי אוזן מישהו חשב שאני מיותר. אבל זה לא היה נכון, כי נשארה לי עוד אוזן". "אתה שומע מה שאני אומרת לך?", "רק באוזן שנשארה". "דובי מכס, אתה יודע את הדרך לבית שלי?" בטח. מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה". "אתה יכול להראות לי?" "רק אם תקחי אותי אתָךְ".
נינה לא נעזבה, היא עזבה כי הרגישה שהיא מיותרת. לעומתה, הדובי אכן נעזב על ידה, כי נינה חשבה שהוא מיותר. כשהדובי אומר "אבל זה לא נכון" (אני לא מיותר) הוא למעשה כמו אומר גם לנינה: "המחשבות שלך לא נכונות, את לא מיותרת" וגם מבקש את אהבתה כפי שהיא מבקשת את אהבתה של אמה. המשפט שאומר הדובי "מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה" הוא משפט מכמיר לב וכואב. מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה ותמיד כמֵה לשוב בה, להיות מחובק ונאהב שוב, כפי שהתבטא בשאלתה הישירה והחשופה של נינה לעוברים ולשבים: "אתם אוהבים אותי?". הדובי מבקש לחזור הביתה ומתנֶה את הדרכתו לגבי הדרך הביתה בכך שנינה תיקח אותו איתה.
הדובי ונינה הולכים כשפתאום הם רואים את אמא רצה: "נינה! נינה!". נינה אומרת לאמא: "תראי את מי מצאתי!", ואמא אומרת בפנים כעוסות: "אלף פעמים אמרתי לך לא ללכת לכביש". נינה נותנת יד לאמא שלה ושואלת אותה: "אמא, את אוהבת אותי?" "בטח," אמא אומרת, "עד אין סוף".
התמונה החותמת את הספר היא זו שבה אמא ונינה הולכות הביתה יד ביד, כשנינה חובקת את דובי מכְּס.
ה"בטח" שאומרת אמא לנינה שונה כל-כך מה"בטח, מתוקה", שעונה לה הנערה. "הבטח" של הנערה הוא בלתי אישי מאחר שאינה מכירה כלל את נינה, הוא נאמר מן הפה ולחוץ כנראה כדי להרגיע את נינה. לעומת זאת, "הבטח" של אמא מלווה בהבטחה ובאישור: "עד אין סוף". דמותה של האֵם בסיפור היא דמות אוהבת ודואגת. היא דואגת לנינה שיוצאת מן הבית, קוראת אחריה לשוב ויוצאת לחפשה. היא גוערת בה על שהולכת לכביש, מתוך דאגתה ושמירתה עליה. בניגוד לסיפור אחר של נורית זרחי "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי- מי כבר בעולם כולו יצליח בזה" – ששם דמות האם מביעה אהבה מותנית ומבקשת כל העת מילדתה להשתנות כדי שתהיה מותאמת לרצונותיה שלה – בסיפור הזה ברור כי אהבתה של האֵם קיימת ונוכחת ללא תנאים, ורק הילדה היא זו שמפחדת שאמא לא אוהבת אותה, וזאת משום שמעניקה תשומת לב לכלבה ואוסרת על הילדה לזרוק עליה קוביות.
הסיפור מבטא באופן אותנטי ורגיש את הדאגה שלעתים מנקרת בלבו של כל ילד כאשר כועסים עליו וכאשר מעניקים תשומת לב לאחר/ת בסביבתו, הדאגה שלא אוהבים אותו. פנייתה של נינה לזרים עם השאלה התמה, החשופה והנזקקת: "את/ה אוהב/ת אותי?" מנכיחה את הדאגה הזאת ואת הצורך של נינה – ושל כל ילד – באישור לכך שאוהבים אותו, באמירה הנשנית שכן, אוהבים אותו, אוהבים אותו עד אין סוף.
דרך דמותו של דובי מכְּס משורטט הכאב החשוף, הגולמי, של מי שמרגיש מיותר, זנוח ובלתי נחוץ, ואת הכמיהה והמאמץ שלו – של כולנו – להרגיש נחוצים, אהובים, ראויים: "נשארה לי עוד אוזן", הוא אומר לנינה, כמו להראות שהוא ראוי. במשפט שהוא אומר לנינה "מי שנעזב תמיד זוכר את הדרך הביתה" גלומים הכאב והשבר העומדים בבסיסה של הדרך הלאה מן הבית של מי שנעזב, הבית אשר נשבר בתוכו, וגלומה הכמיהה לזכות לתיקון, לשיבה, למסלול חזרה בדרך הביתה כשאתה חבוק ואהוב, כפי שחבוק דובי מכס בזרוע אחת של נינה, כשזרועהּ השניה נתונה בידה של אמא.
השאלה שמפנה נינה לאמא בסיום הסיפור: "את אוהבת אותי?" היא למעשה השאלה שרצתה לשאול אותה כבר בהתחלה, כשיצאה מן הבית בכעס, והפנתה את השאלה הזאת לעוברים ושבים. בסיום הסיפור היא מפנה את השאלה הזאת לאמא, כשבעצם בתוך לבה – כך אני מאמינה – היא יודעת את התשובה, היא יודעת שכן, אבל זקוקה לאישור, זקוקה לשמוע אותו מאמא: בטח, אני אוהבת אותך. עד אין סוף.
הספר מספר לנו, אם כך, על הפחד – גם של ילדים אהובים – שאולי לא אוהבים אותם (בשעת כעס, ריב, כאשר מעניקים תשומת לב לאחר/ת), ועל הצורך שלהם לשמוע – גם במילים – שאוהבים אותם עד אין סוף, ועד הירח ועד השמיים ובחזרה. על הצורך של כולנו מספר הספר הזה, להיות אהובים ולשמוע שאנחנו אהובים, כדי שנדע את הדרך הביתה, אל הבית שבלב, וכדי שנוכל לרצות להישאר – לא לברוח – אלא לעשות בית שיבָּנה מתוך אמונה בקיומה של אהבה, אהבת תמיד, חובקת ובלתי מותנית, עד אין סוף.
