הערב התקיים בבית ביאליק ערב מרגש לציון 40 שנה לפטירתה של תרצה אתר, תרצה מרעידת-הלב והיפה.
תרצה, ששיריה זורמים בעורקי, שאֶת עבודת התזה שלי כתבתי על החרדה המכוננת את חווית הבית כהיעדר בשירתה.
אני מעלה לכאן את המלים שכתבתי לפני כמה ימים לתרצה וקראתי הערב: מלים שמורכבות מערבוב מילותיה של תרצה, שורות שירתה, לתוך מילותי שלי; משום שכזאת שירתה: מותכת בנפש, מתערבלת עם חומריה הסמיכים ונוגעת במעמקיהם.
* אֶת תמונת הנושא של הפוסט צילמתי לפני כמה ימים בניו-יורק, בקפה שעל גדות ההדסון, שעליו כתבה תרצה אתר: "אני לא שכחתי את נסיוניתיךָ לנחם".
הנה.
*
הִנֵה אַתְּ כאן, הִנֵה אַתְּ כאן. תרצה.
36 שנים. ויום. ויום. ויום… וכבר 40, והזמן – איך הזמן לא הִכְהָה אֶת יופיין, איך הזמן.
הנה אַתְּ כאן. מדברת אלינו מסוף החלומות, מאפשרת לנו לדבר כמו חלום – "בשנתי, והנה מחשבה/ ורוחה עשֵנה וכחלחלת/ והלילה כבד מִדְרכים/ הכובלות את רגליו בשלשלת." – לדבר אֶת הרועד, הפָּרוּם, החוּטי, לדבר אותם ככה, כמות שהם, חשופים, גולמיים, ישירים, מבלי להיזהר מאש ומשירים.
ביחד אתך אנחנו מהלכים באומץ בחורשה הצפונית בגבולה של העיר, על סִפֵּי תהום, בדרכים הסלולות-הירוקות, מודדים מַרצפות בחלום, מפתנים נמוכים וחמים מן הבוקר. מקיצים אתך טרוטי עיניים בשעה כמו חמש.
אבל הלילה. הלילה, את יודעת, איננו רק דרכים כבדות וצעקה. לפעמים הלילה הוא שירים: "האפשר להמשיך לחלום, או לצחוק,/ ולהחליט שהכל/ פשוט?"- לחלום כך עד הבוקר, לבטוח. עד בוקר שבת. יום יפה. הרבה קפה בבוקר הזה, וילדך הצוחק ואומר.
וגם את: היית צוחקת אל שתי בובותיך, ילדה צוחקת. שתי צמות. ולפעמים גומה. ולרגע היית סומקת, כאילו – - – כאילו מה? – הכוח והרוח לכודים בכף ידךְ, כומסים עולם: איך מתחיל העולם היפה? מתקפל ועולה מתוכך, הנה, תראי, כמו השמש בשעה חמש שאהבת: היש כבר אור בחוץ? אַתְּ מתחילה להנשים אֶת עצמךְ. יש כבר אור, האוויר כבר רחוץ, העיר שהיתה נצורה יממות פותחת סדקים לעיניך, ערוֹת.
הכוח והרוח, תרצה.
אבל הרוח. הנה, הנה רוחות הגובה המשנות צבען בחלומות. הנה הן באמת! אַתְּ על פְּנֵי כְּלִי-שַיט. כמו בילדוּת. אכן? ילדותי היתה ספינה שרק כאילו שטה, כתבת. מכל עבר רוחות, תנודה. אבל הנה. הנה את כאן. הנה אַתְּ אֵם. זה קרה. זה אָמֵן. זאת אַתְּ: העיגול החזק, השלם, המלאוּת הנוהרת הזאת, הזורחת, אשר מגרשת כל רעד ופחד.
אֵם וילדה, בכי וצהלולי צחוק. חיה במלוא אונךְ, במלוא אונךְ, במלוא אונךְ, אךְ – - – .
הכוח והרוח, תרצה. הכוח שלך להתקרב ככה לגעת בהם, בדברים המאובנים והשבורים, בדברים ששכחת והם לא שכוּחים. פקוּחת-עיניים נוגעת, מישירת-מבט ויד ולב, אוחזת ברוח, באש, בשיר. לרוב האנשים אין אומץ ככה, לְהֵישיר. אנשים רגילים, מהלכים כה וכה ופניהם חלקות ורכות. אין להם צל של מושג אפילו שמוכרחים לשבת ולבכות. הם מהלכים שם, ברחוב הישר. ואת מביטה עליהם מן החדר החשוך, כי בחושך רואים: עשֶׂרת מונים את כל הדברים הלא מובנים. את אמיצה לראות. ואז, כאשר מבינים אותם, הנפש רוצה לבכות, באשר הדברים הזָרים האלה הם הכאב שבידיעת הסוד. את אמיצה לגעת בכאב, אמיצה לשאול – כדרכם של ילדים – אופק, מהו אופק, דופק, מהו דופק. ומהו פחד. ימינה. ישר. ארצות הנשיה נפתחות. והנה את כאן, הנה את כאן. עירך מקיצה. ואַתְּ מדברת, גם אֶת השתיקה. דומיה מלווה במקצב חריקת עפרון. כותבת, אַתְּ שרה. עִם שוּט הרוּחַ בְּעָבִים קטנות של טרם בוא שרב, ברחובותיךְ, בעירך אשר אהבתְּ, מושָר שירךְ. הלילה לפעמים. ניגון והד. שנים, ויום ויום ויום…והד ממעמקי שירֵי הלילה, ממעמקי הזמן: הִנה אַתְּ כאן, הִנה אַתְּ כאן.
