"ערמת הבגדים מתגבהת על כסא/ ואינני מוצאת בתוכה את חולצתי השחורה/ זאת החולצה שרציתי ללבוש/ בכדי לקנות את לבךָ./ אני לא מכירה את כל שמלותי/ וגם לא ממש זוכרת אותךָ./ לילה אחד עשינו שמות/ בי ובךָ./
הימים חולפים שנה עוברת/ בלי מנגינה אני נשארת./ אני אשה שאף פעם בשום מקום/ לא למדה לנגן./ תשמור עלי הפעם שנוכל לנחש כמיטב היכולת/ מה קרוב יותר, / מותי או מותךָ?/ ובין אפשרות כזו ואחרת/ המנגינה איננה נשארת./ כל לילה אני צולחת נהרות חמים שורצי תנינים./ מה שהיה היה./ לא יאומן באיזו קלות דעת/ שכחת איך פעם אחת בחיים/ הייתי אשה חיה./ חבל על דאבדין ולא משתכחים/ במיוחד בלילה הזה/ שצורב אותי ככוויה./ מה שהיה היה./ תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה./ / דבש ובשמים וריחות רוזמרין/ הם מה שנותר לי ממךָ./ והלילה הזה ארוך כל-כך/ ואיום כנדגלות/ מה נשתנה הלילה הזה/ מכל הלילות./ לא אהבה אני מבקשת/ רק מים רבים/ מעל לראשי/ שיכבו את האהבה./ כל מימי הים התיכון/ והים האדום והים השחור/ הם מים של שלוה. // ותר לי הפעם שלח אותי לחופשי/ ואני אהיה מנוחמת וחופשיה./ לא ימצאוני השומרים הסובבים בחוץ/ לא יפצעוני ולא יכוני/ פעם שלישית או שניה./ אבל אתה ישן שנה של שכחה/ וחולם עליךָ ועל עצמךָ/ וגם לי יש כוח בלתי משוער/ לשכוח מה שצריך לשכוח/ בעיקר לשכוח אותךָ"
(דליה רביקוביץ/ חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה)
*
תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה, היא אומרת לעצמה. תדבק לשוני לחכי, תדבק לשוני, אם עוד פעם. אוי ואבוי לךְ אם עוד פעם תגידי, אסור לך, היא מאיימת על עצמה, מתרה בעצמה, וזאת משום ששוב חזרה על כך, שוב אמרה מלים של אהבה, חזרה ואמרה מלים של אהבה להוא שישֵן שינה של שכחה, להוא שממלא את לבה, שהאהבה אליו כמים רבים, שוצפים, גואים, לא אהבה, לא אהבה, לא אהבה אני מבקשת, רק מים רבים מעל לראשי שיכבו אותה. היא מחפשת את החולצה השחורה. החולצה שהוא אהב, שהיא אהבה, אהבה את עצמה בתוכה, אהבה את ההשתקפות שלה בעיניו. עיניו שהביטו בה ללילה אחד, לילה אחד של תשוקה, של אובדן החושים, עד שהגיע הבוקר. בבוקר פג הקסם. היה הקסם או שלא היה? הלא גם עכשיו לילה. אבל בלילה הזה המים עולים על גדותיהם, מאיימים להטביע, נהרות חמים שורצי תנינים, בכל לילה. לו היתה יודעת לנגן. לו היתה יודעת לנגן היתה שרה לעצמה, היתה ממלאת את הלילה בצלילי מנגינה, היתה ממלאת את לבה הסתום, מלא עד גדותיו ברגש ההוא – אהבה. רק מים רבים, רק מים רבים. כל מימי הים התיכון והים האדום והים השחור. היא חוזרת לשם מתוך כפיית חזרה, רצון הילדה להרגיש פעם, לו עוד פעם, לו פעם אחת את שבאותו הלילה. היא הולכת לשם, עיוורת היא הולכת לשם, היא פוסעת בחשכה, מוטחת אל קירות החושך, תרה אחריו, מוצאת, פונה אליו במלים הכתובות בלבה, נתקלת בקירות החושך, בקירות שנת הקרח שלו, קירות זויתיות לבו. לא עוד פעם, לא עוד פעם, היא ממלמלת לעצמה, מנסה לעצור את דימום הפציעה של היתקלות נפשה בקשיות זויות נפשו, ותר לי הפעם, היא מתחננת. ותר לי, היא פונה אליו כמו לאלוהים, ותר לי, שחרר אותי, גאל אותי. אנא. היא יודעת שהיא זאת הכובלת את עצמה. היא מנסה להשיב לעצמה את השליטה: תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה, יש לי כוח בלתי משוער לשכוח מה שצריך לשכוח, בעיקר לשכוח אותךָ. לשכוח אותך, לשכוח אותך, לשכוח אותך, היא משננת לעצמה, כמו כישוף. יש לי כוחות בלתי משוערים. היא מנסה לטשטש את מראה פניו – פניו העולים מולה בכל בוקר, פניו המוארים, הרכים, הטובים, החומלים, פניו הקוראים לתוך נפשה, לא, לא, פניו הזויתיים, האטומים, הקפואים, פניו השוכחים, פניו המוסבים ממנה והלאה, והלאה, והלאה, אל כל מימי הים התיכון והים האדום והים השחור, אל כל המים שבעולם.
היא מקרבת אפה אל הכר, שואפת לקרבה. דבש ובשמים וריחות רוזמרין. עובר יום ועוד יום וכל הלילות האלו שורצי הנהרות, שורצי התנינים, הריח דוהה. היא מושיטה את היד, מנסה לאחוז, איפה אתה, איפה אתה, איפה אתה, הידיים שלה תופסות אויר, היא באה אליו, שוב באה אליו, עוד מילה של אהבה, זה היה שם פעם, הוא היה, היה את הלילה ההוא, היתה החולצה השחורה, היא יכולה למצוא את אשר היה. אבל לא, שוב, הוא איננו שם, רק קליפה של מה שהיה פעם הוא. לא יאומן באיזו קלות דעת הוא שוכח אותה. תדבק לשוני לחכי, תדבק לשוני לחכי, תדבק לשוני לחכי. ידבקו רגלי, שידבקו רגלי, שלא יוליכו אותי שוב לשם, להידפק על שערי לבו הנעולים, להיתפס בידי שומרי הלב המיומנים, מנטרלים אותי תוך רגע, מכים ופוצעים אותי, פעם שניה ושלישית ועשירית. שערי הלב האטומים שלו. שום שריר לא זע בפניו, שום ניע. הוא ישן שינה של שכחה. היא מכה בחזם של השומרים. לקול צחוקם, לקול צחוקם. אגרוף של ילדה על לב פלדה, הם צוחקים. מה תעשה עם כל הכעס הזה, במי תטיח את אגרופיה, היא פונה אל עצמה. קורעת בזעם את החולצה השחורה, משליכה אל הפח, מכבסת את המצעים ההם עם ריחות הבשמים, רק מים רבים מעל לראשי, היא מבקשת, רק מים רבים מעל לראשי. אל תחזרי לשם, אני מתחננת אליך, היא אומרת לעצמה. תדבק לשונך. הדבר הזה המושך אותך בעבותות פעם אחר פעם, הרצון לחזור שוב ללילה ההוא, לחפש אהבה, כקבצנית את מחפשת. מלאי האהבה שלו אליך נגמר. היה זה רק הלילה ההוא.
מה נשתנה הלילה הזה, הלילה הזה, הלילה הזה שצורב אותה ככוויה. מה נשתנה. הלילה הזה כולו מרור, היא חושבת לעצמה.
הי, את זוכרת? את זוכרת איך פעם אחת בחיים? איך פעם אחת בחיים היית אשה חיה?
הי, תפתחי את הארון, יש כאן כמה שמלות מסתתרות, לא שחורות, שמלות צבעוניות, צוחקות. יש לך כוחות בלתי משוערים. ותרי לעצמך, ותרי לעצמך, שחררי את עצמך לחופשי. היי מנוחמת וחופשיה. ראי, קלו המים, אין תנינים.
תלמדי לנגן.
*
לקראת האביב מאחלת חרות לכולנו, שיהיה בנו האומץ לשלח עצמנו לחופשי, לבקש אהבה ולזכות בה, לנגן.
ולקראת אביב מזמינה אתכן לסדנת כתיבה ייחודית לנשים שבה נתור אחר אוצרות נפש כמוסים ונשלח אותם אל החופש, אל הדף
לפרטים נוספים: http://tinyurl.com/k4t6njh
