"ממש כאילו חייבת להיות בי
כמוּת כזאת של כְּאֵב,
אם לא בנפש הרי בגוף,
אם לא ברגל הרי בצלע,
אם לא מתחת ללב הרי בברכים.
החולשה חיה בי בגבורה
ונאבקת על קיומה.
אולי היא ברירה שמעולם לא נוסתה,
אופן אחר של חיים, שברוב יעילותנו
הִשְׁחַתְנוּ והשלכנו הַצִּדָּה,
אׂרַח קיוּם עדִין, רגיש,
אשר בוכֶה בתוכנו."
בשיר הזה קוראת המשוררת אֵוָה קִיְלפִּי לתת מקום לכאב אשר קיים בתוכנו. זה יכול להיות כאב פיזי – ברגל, בצלע, בגרון, בבטן – או כאב נפשי.
בדרך כלל כשכואב לנו הנטייה הטבעית היא לרצות לסלק את הכאב: אנחנו לוקחים משככי כאבים, מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי להיפטר מן האורח הבלתי רצוי. כאשר סוף-סוף עובר הכאב אנחנו מעריכים את האפשרות שנראתה לנו קודם כטבעית ומובנת מאליה, לחיות ללא כאב: לבלוע בלי כאב גרון, ללכת ללא כאבי ברכיים, לנשום ללא כאבים בחזה.
