כאשר אני קוראת את השיר הזה של לאה גולדברג עוטפת אותי תחושה של אפשר, של תקוה, של היכולת לגלף מתוך הקיים את האפשרי שטמון בו וממתין להיוולד.

אני חושבת על אשה שטמונים בה ריח הים והצדפים וקליפות התפוזים – ריחות של אהבה, של געגוע, של תשוקה. כל אלו ממתינים להתגלות, להינגע, לצאת אל האור, כמו קסם שקיים תמיד, חבוי, ורק זקוק לכך שמישהו יקסום אותו כדי להתרחש.

אור וים מקיפים את האשה הזאת, סובבים סביבה בטעם הערגה המלוחה, עד שמשהו מתוכה עתיד לפרוץ מתוך מאת החישוקים, לעמוד ברור וזקוף, לדבר את עצמו.Continue reading